המתבגר לא רוצה להפסיק לשתות: איך מדברים כשהוא לא רואה בעיה?

אתם מזכירים לו שבשבת האחרונה הקיא, ובשבוע שלפני כן חזר הביתה בלי לזכור חלק מהערב. הוא אומר שאתם מגזימים. אתם מביאים עוד דוגמה, והוא מסביר למה גם היא לא נחשבת. בסוף אתם מתווכחים על כל אירוע בנפרד, בלי לדבר על כך שהוא ממשיך לשתות למרות מה שקרה.

זו המחשה, לא סיפור של משפחה מסוימת. אבל היא מבהירה את הקושי: אתם רוצים שהמתבגר יפסיק לשתות, והוא אינו רוצה להפסיק משהו שמבחינתו עדיין שייך לבילוי, לחברים או להנאה.

כשמתבגר לא רוצה להפסיק לשתות, לא צריך לחכות שיסכים איתכם כדי להציב גבול או לפנות להערכה מקצועית. לצד האחריות הזאת, צריך להבין מה הוא מקבל מהשתייה ומה הוא חושש לאבד בלעדיה. אחרת, כל שיחה על הסיכון עלולה להישמע לו כמו דרישה לוותר על הערב שהוא מחכה לו כל השבוע.

אם הוא שתה עכשיו וקשה להעיר אותו, הנשימה אינה תקינה או יש פרכוס, מתקשרים מיד ל־101. אלה עלולים להיות סימני הרעלת אלכוהול. לא משאירים אותו לבד ולא מחכים לשיחה. המאמר הזה עוסק במה שעושים לאחר שהמצב בטוח.

למה הוא לא רוצה להפסיק לשתות?

לפעמים מפני שהוא נהנה. לא כל שתייה מתחילה מכאב חבוי, ולא כל התנגדות היא הוכחה להתמכרות. הוא עשוי לאהוב את הטעם, את ההתרגשות או את האווירה. ייתכן שהוא מכיר את הסיכון, אבל מרגיש שהסיכון שייך לאחרים.

במקרים אחרים, השתייה עוזרת לו להתמודד עם קושי. הוא מרגיש פחות מובך, מדבר בקלות או מצליח להצטרף לחברים בלי לחשוב בכל רגע איך הוא נראה. אתם מבקשים שיפסיק לשתות; הוא עלול לשמוע שאתם מבקשים שיחזור להיות הנער שעומד בצד ואינו יודע מה לומר.

אלה אפשרויות לבירור, לא הסברים שאפשר לקבוע עליו מראש. גם NIAAA מציין סיבות שונות לשתייה אצל צעירים, ובהן לחץ חברתי, רצון בעצמאות ומתח.

כששתייה נעשית תנאי להצטרפות לחבורה, חשוב לברר מה באמת קורה בתוך קבוצת השווים: האם מישהו לוחץ עליו לשתות, או שהוא עצמו חושש שבלי לשתות יהיה פחות מצחיק, פחות משוחרר או פחות רצוי? אלה קשיים שונים, ולכן גם העזרה צריכה להיות שונה.

איך יודעים אם זו התנסות או דפוס שמצריך עזרה?

אל תנסו להכריע לפי המשפט כולם שותים, וגם לא לפי מספר המסיבות בלבד. בררו מה קורה כשהוא שותה: כמה פעמים היו הקאות, אובדן זיכרון, נפילה, נסיעה עם נהג ששתה או היעדרות מלימודים? האם הוא שותה יותר מכפי שהתכוון? האם פעילויות שחשובות לו נדחקות בגלל השתייה או ההתאוששות ממנה?

אובדן שליטה, שימוש למרות נזק וויתור על פעילויות חשובים בהערכה של בעיית אלכוהול. הם אינם שאלון ביתי לאבחון המתבגר. גם אירוע יחיד יכול להיות מסוכן, ושתייה חוזרת אינה מחייבת שכבר התפתחה תלות.

כאשר יש אירועי סיכון חוזרים, פגיעה בתפקוד או קושי לשלוט בשתייה, פונים לרופא ילדים, למרפאת מתבגרים או לאיש מקצוע המתמחה בשימוש בחומרים אצל בני נוער. הערכה מקצועית מוקדמת יכולה לזהות את היקף הקושי ואת העזרה הנדרשת. אפשר להתחיל בהתייעצות של ההורים גם כשהנער אינו מסכים להגיע.

המטרה אינה להשיג אבחנה שתנצח בוויכוח. המטרה היא שלא תצטרכו להחליט לבד אם מה שאתם רואים הוא קושי שאפשר ללוות בבית או מצב שדורש טיפול.

מה קורה כשכל שיחה הופכת למשפט נגדו?

אתם חוששים שלא הבין כמה המצב מסוכן, ולכן חוזרים על כל מה שקרה. הוא מרגיש שכבר החלטתם מי הוא, ולכן מסביר, מקטין או מכחיש. ההתנגדות שלו מבהילה אתכם עוד יותר, ואתם מקשיחים את הטון. ככל שאתם מנסים לגרום לו להודות, כך הוא מתאמן בלהוכיח שאין במה להודות.

זהו מעגל אפשרי, לא תיאור של כל משפחה. המחיר שלו הוא שגם מידע חשוב עלול להיעלם בתוך הוויכוח: מי מביא את האלכוהול, מה קרה לפני ששתה, ומה הוא זוכר מהדרך הביתה.

אל תחליפו את המשפט אתה מכור באבחנה אחרת על האופי שלו. תארו את ההתנהגות: בשני הערבים האחרונים קרה משהו שמסכן אותך. אנחנו צריכים לברר את זה.

איך פותחים שיחה כשהמתבגר לא רוצה להפסיק לשתות?

בחרו זמן שבו הוא פיכח ושניכם יכולים לדבר. התחילו באירוע אחד שאתם יודעים שקרה, לא ברשימת אישומים. למשל: בשבת הקאת ולא זכרת מי החזיר אותך. אני רוצה להבין מה קרה לפני שהגעת למצב הזה.

אם הוא עונה שהיה בסדר, אפשר לומר: יכול להיות שחלק מהערב היה טוב. אני לא מתווכח איתך על זה. אני שואל על החלק שבו כבר לא ידעת מה קורה.

ואז תנו לו לענות. אם כל תשובה מקבלת מיד הרצאה, השאלה אינה באמת פתוחה. המרכז הישראלי להתמכרויות ממליץ לברר את נקודת המבט והמניעים של הנער, לצד גבולות ברורים, ולהתמקד בכל שיחה במטרה אחת או שתיים.

בהמשך אפשר לשאול מה הוא אוהב בערבים האלה, ואז להתעכב על דבר אחד: אם היית מגיע ולא שותה, מה היה חסר לך? אל תניחו שהתשובה חייבת להיות פחד. גם כיף היא תשובה. השאלה הבאה היא מה קרה לכיף ברגע שהתחילו ההקאות, אובדן הזיכרון או המריבה.

איך מציבים גבול בלי לחכות שיסכים?

יש הבדל בין בחירה ששייכת לו לבין אחריות ששייכת לכם. אינכם יכולים לייצר עבורו רצון פנימי להפסיק. אתם כן אחראים לעמדה שלכם, למה שאתם מאפשרים בבית ולפעולות שאתם נוקטים מול סיכון.

אפשר לומר: אנחנו לא קונים לך אלכוהול ולא מאפשרים מסיבות עם שתייה בבית. לפני יציאה אנחנו צריכים לדעת היכן תהיה ואיך תחזור. לא נוסעים עם נהג ששתה. אם משהו מסתבך, מתקשרים אלינו גם אם הפרת את הכלל. נבוא לעזור; את השיחה על מה שקרה נעשה אחר כך.

את פרטי הגבול מתאימים לגיל, למצב וליכולת שלכם לקיים אותו. אין צורך להבטיח שלא יהיו השלכות. כן חשוב שבקשת עזרה בזמן סכנה לא תהפוך לעילה לענישה. אחרת, הוא עלול ללמוד שעדיף להסתיר דווקא ברגע שבו אתם רוצים שיתקשר.

גם הרעיון עדיף שיקבל אלכוהול מאיתנו אינו פתרון בטיחות מוכח. מחקר אורך אוסטרלי בקרב 1,927 מתבגרים והוריהם מצא קשר בין אספקת אלכוהול מההורים לבין שתייה מופרזת ונזקים בהמשך. המחקר אינו מוכיח שהאספקה גרמה לנזק, אך הוא אינו תומך בהנחה שקניית אלכוהול לנער מגינה עליו.

מה אפשר לעשות אם הוא ממשיך לומר לא?

אל תדרשו הבטחה שהוא נותן רק כדי לסיים את השיחה. אפשר לחפש צעד שהוא מוכן לשקול: להגיע לפגישת בירור, לספר מה קרה בערב האחרון או לבדוק איך נראית יציאה עם החברים בלי אלכוהול. זו אינה הסכמה לשתייה ואינה תחליף לעזרה כשיש סיכון.

אם הוא מסרב לכל צעד, אינכם צריכים להישאר לבד עד שיהיה מוכן. סירוב של מתבגר לטיפול יכול לנבוע גם מחשש לתווית או מאובדן שליטה על התהליך. אפשר לברר מה בדיוק הוא דוחה, ובמקביל לקבל הדרכה מקצועית עבורכם.

חשוב גם לא להבטיח ששאלה נכונה תיצור רצון לשינוי. סקירת Cochrane של 84 ניסויים בראיון מוטיבציוני לצעירים מצאה השפעות קטנות, שלא הצדיקו מסקנה על תועלת משמעותית במניעת שימוש בעייתי באלכוהול. רוב המחקרים נערכו במוסדות להשכלה גבוהה, ולכן ההשלכה להורה שמדבר בבית עם בן 15 מוגבלת עוד יותר. שיחה היא חלק מההתמודדות, לא פתרון מובטח לשתייה.

לפני השיחה הבאה: דף אחד שעושה סדר

חלקו דף לשלושה חלקים. בחלק הראשון כתבו רק מה ידוע: חזר מאוחר, הקיא, לא זכר. לצד מה שאינכם יודעים כתבו צריך לברר. אל תכניסו לשם מסקנות כמו הוא לא סופר אותנו.

בחלק השני כתבו מה הנער עצמו אומר שהוא רוצה מהבילוי: לפגוש חברים, ליהנות, להרגיש פחות מובך. אם אינכם יודעים, השאירו מקום לתשובה שלו. אל תמלאו במקומו סיפור על כאב או שייכות.

בחלק השלישי כתבו מה תעשו כהורים: איזה גבול תקיימו, עם מי תתייעצו ואיך תישארו זמינים במקרה של סכנה. אם יש שני הורים, סכמו זאת ביניכם לפני השיחה איתו.

הדף הוא הכנה לשיחה, לא כלי אבחון. הוא עוזר לזהות היכן חסר מידע, היכן נדרשת פעולה שלכם והיכן אתם מבקשים מהנער להסכים לדבר שכרגע אינו רוצה בו.

מה שיטת מ.ס.ע בודקת אצל ההורה?

בהדרכת הורים בשיטת מ.ס.ע בודקים גם מה המשפט אני לא מפסיק לשתות מפעיל אצלכם. אצל הורה אחד הוא מעורר פחד לאבד את הילד. אצל אחר הוא נשמע כהוכחה שאין לו סמכות. שניהם יכולים להציב אותו גבול, אבל מתוך פחד שונה ועם תגובה שונה.

המיפוי מחבר את התגובה הזאת גם לחוויית החיים של ההורה: מה למד על אחריות, על חוסר אונים ועל המקום שלו במשפחה. למשל, בודקים אם התגבשה בו האמונה שאם אינו מצליח למנוע כל סכנה, הוא נכשל כהורה. זו השערה שבודקים עם האדם, לא מסקנה על הוריו או על ילדותו.

בשלב הסילוק עובדים על הפחד והאמונה שמפעילים שליטה, איומים או ויתור. במקביל מתחילים לבנות יעד שאפשר לראות בבית: להציב גבול בלי להוסיף איום שלא תקיימו, לתאם תגובה עם ההורה השני או לקיים שיחה שבה אתם שומעים מידע חדש לפני שאתם עונים. העצמאות נבחנת ביכולת לחזור לבחירה הזאת גם כשהנער עדיין אינו מסכים.

זו דרך העבודה של שיטת מ.ס.ע, לא מסקנה ממחקרי האלכוהול ולא טיפול בהתמכרות. כאשר יש שימוש מסוכן או חשד לתלות, נדרשת הערכה וטיפול מתאימים. העבודה עם ההורים יכולה להשתלב לצד המענה הזה.

אפשר להתחיל לפעול גם בלי הסכמה על הכול

יכול להיות שבסוף השיחה הוא עדיין יגיד שאתם מגזימים. זה לא מוכיח שלא הייתה לה משמעות. בדקו אם ידוע לכם יותר, אם אמרתם גבול שתוכלו לקיים ואם ברור לשניכם מה עושים כשהמצב נעשה מסוכן.

אבל אל תמדדו הצלחה רק לפי פחות מריבות. שקט בבית אינו אומר שהשתייה פסקה או שהסיכון ירד. צריך לבדוק גם מה קורה בפועל ולהיעזר באנשי מקצוע לפי הצורך.

אם כל ניסיון לדבר מסתיים בהאשמות, איומים או ויתור, כדאי להתחיל ב־הדרכת הורים למתבגרים. אפשר למפות את המעגל שלכם, לבחור מטרה הורית ולתרגל צעדים שאינם תלויים בכך שהנער ישנה את דעתו כבר בפגישה הראשונה. התהליך מתקיים אונליין. מטרתו לפתח אצלכם יכולת להגן, להציב גבול ולהישאר בקשר גם כשעדיין אין הסכמה.