גיליתי שהמתבגר שלי מעשן וייפ: מה עושים עכשיו?

אתם מרימים את הקפוצ׳ון מסל הכביסה ומשהו קטן וצבעוני נופל מהכיס. כשהמתבגר שלכם נכנס לחדר ורואה את המכשיר בידכם, הוא אומר מיד: זה לא שלי. אתם ממשיכים לשאול, ואז הוא מוסיף שכולם עושים את זה, שזה רק אדים ושהוא ניסה רק פעם אחת.

בתוך שניות עולות בכם בהלה, תחושת אשמה וכעס. אתם רוצים לדעת מי נתן לו את המכשיר, כמה זמן זה נמשך ולמה הוא הסתיר מכם. באותו רגע מתחשק לכם להחרים, לחקור ולהסביר לו כמה זה מסוכן. אלא שהתגובה הראשונה שלכם יכולה לפתוח שיחה, או ללמד אותו שבפעם הבאה כדאי להסתיר טוב יותר.

אם גיליתם שהמתבגר משתמש בוייפ, אל תתעלמו, אבל גם אל תנסו להבין הכול בחקירה אחת. צריך לברר שלושה דברים בנפרד: מה הוא צורך, עד כמה קשה לו לעצור ומה השימוש נותן לו כרגע. התשובות יעזרו לכם להבין אם מדובר בניסיון, בהרגל או בתלות, ובהתאם לכך לבחור את הגבול ואת העזרה הנכונים.

מה עושים בעשר הדקות הראשונות?

קודם כול עוצרים לפני שהשיחה הופכת לעימות. מותר לקחת את המכשיר ולומר שכרגע לא משתמשים בו. אין צורך לדרוש הודאה מלאה כשהוא מתגונן ואתם עדיין נסערים.

אפשר לומר: מצאתי וייפ בכיס שלך. אני מודאג ורוצה להבין מה יש בו, כמה זמן אתה משתמש ומה אתה חושב על השימוש הזה. אני לא מתכוון להתעלם מזה, אבל גם לא רוצה לנהל את השיחה הזאת בצעקות. נדבר הערב כששנינו נהיה רגועים יותר.

אם אינכם יודעים מה יש במכשיר, אל תניחו שמדובר רק בניקוטין. שאלו מאיפה הוא הגיע, מי קנה אותו והאם המתבגר יודע מה הוא מכיל. במקרה של קושי בנשימה, כאב בחזה, בלבול, הקאות קשות או תגובה חריגה פונים מיד לעזרה רפואית.

למה וייפ מושך בני נוער גם כשהם מכירים את הסיכון?

עבור המתבגר, הוייפ אינו רק מכשיר שמכניס חומר לגוף. הוא יכול להיות כרטיס כניסה לחבורה, הפסקה באמצע יום מלחיץ, משהו לעשות עם הידיים, דרך להיראות “קול” או כמה דקות שבהן המחשבות נרגעות. הטעמים, הגודל הקטן והמסר שזה רק אדים מקלים לשכוח שמדובר במוצר שעלול להכיל ניקוטין וחומרים ממכרים .

סקירה שיטתית של 50 מחקרים מצאה קשר חוזר בין שימוש בוייפ לבין קבלה חברתית, שימוש של חברים או בני משפחה ותפיסה שהסיכון נמוך. רוב המחקרים בסקירה אינם מוכיחים סיבה ותוצאה, אך הם עוזרים להבין מדוע אזהרה בריאותית לבדה לא תמיד חזקה כמו הרגע שבו חבר מושיט את המכשיר.

כאשר השימוש התחיל ברגע שבו כולם הסתכלו, המאמר על לחץ חברתי אצל בני נוער יכול לעזור להבין מדוע ה”כן” יוצא לפני שהמתבגר בדק מה הוא רוצה. אם הוא מרגיש שהוא נעשה אדם אחר ליד חברים, כדאי לקרוא גם על חבורת השווים.

ניסיון חד פעמי, הרגל או תלות?

השאלה אם זה קרה פעם אחת חשובה, אבל אינה מספיקה. נסו להבין את הדפוס: האם השימוש כבר יומיומי? האם הוא שולח יד לוייפ מיד בבוקר? האם קשה לו לעבור כמה שעות בלעדיו? האם הוא נעשה עצבני או חסר מנוחה כשאין לו אפשרות לעשן? בדקו גם אם הוא מוציא על כך כסף, מסתיר את השימוש או מוותר על דברים אחרים כדי להשיג מכשיר נוסף.

המרכזים לבקרת מחלות בארצות הברית מדגישים שרוב הסיגריות האלקטרוניות מכילות ניקוטין ושאין מוצר טבק בטוח לבני נוער. הם גם מציינים שרבים מבני הנוער המשתמשים בוייפ רוצים להפסיק, אבל אין פירוש הדבר שהמתבגר שלכם כבר נמצא במקום הזה. חלק מבני הנוער אינם רואים בשימוש בעיה, ואחרים מתנגדים לעצם הניסיון של ההורים להחליט עבורם.

ניסיון בודד אינו זהה לתלות, אבל גם ממנו לא כדאי להתעלם. במקום למהר להגדיר את המתבגר כמכור, מנסים להבין את התמונה המלאה: מה הוא צורך, באיזו תדירות, באילו מצבים, עם מי ומה קורה כשהמכשיר אינו זמין. אם השימוש קבוע או שמופיעים סימנים של תלות, מערבים רופא משפחה או רופא ילדים ולא מסתפקים בהבטחה שזה ייפסק.

איך מנהלים שיחה שמביאה מידע אמיתי?

התחילו בעובדה, לא באופי: מצאתי וייפ. אל תפתחו ב״איך יכולת לשקר לי״ או ״אתה מכור״. המטרה הראשונה היא להבין את המצב, לא לנצח בוויכוח.

שאלו מעט שאלות והקשיבו לתשובות: מתי השתמשת בפעם האחרונה? אתה יודע מה יש בפנים? באילו רגעים מתחשק לך? מה אתה אוהב בזה? יש משהו בשימוש שכבר מפריע לך? מה לדעתך יקרה אם לא תשתמש במשך יום? המטרה אינה לחלץ ממנו תשובה נכונה, אלא להבין איך הוא עצמו רואה את המצב.

אל תבטיחו שלא יהיו השלכות רק כדי לגרום לו לדבר. אמרו לו שהכנות שלו תעזור לכם לבחור תגובה שמתאימה למה שבאמת קרה. מתבגר שמספר את האמת עדיין צריך לפגוש גבול, אבל הוא לא צריך לשלם עליה בהשפלה.

אם כל שיחה הופכת להכחשה, ייתכן שהשימוש בוייפ כבר קשור לדפוס רחב יותר של הסתרה. לפעמים המתבגר משקר לא מפני שהקשר אינו חשוב לו, אלא מפני שהוא מפחד מהתגובה ומהמחיר של אמירת האמת. המאמר למה המתבגר שלי משקר גם על דברים קטנים מסביר מדוע לחץ להודות עלול להגדיל את השקר במקום לקרב לאמת.

איזה גבול נכון להציב?

הגבול צריך להגן על המתבגר ולהיות קשור למה שקרה. אפשר לקבוע שלא קונים וייפ מכספי הבית, שלא משתמשים בבית או ברכב ושלא מעבירים כסף לחבר כדי שיקנה עבורו. מותר גם לקחת את המכשיר שמצאתם. חשוב לומר מראש מה הגבול, להסביר על מה הוא שומר ולהיות מסוגלים לקיים אותו.

הימנעו מעונש שנועד לגרום למתבגר להרגיש עד כמה נבהלתם. ביטול כל היציאות לחודש, למשל, עלול לנתק אותו גם מהחברים שאינם משתמשים ולהפוך את הוייפ לסמל של המאבק שלו על חופש. התגובה שלכם צריכה להיות קשורה לבטיחות, לאמון ולדרך שבה המכשיר הושג.

גם בדיקה חשאית שנמשכת בלי סוף אינה תכנית. כשיש חשש ממשי לסכנה, הורה צריך לבדוק ולהתערב. אבל אם כל הקשר הופך למרדף שבו אתם מחפשים והוא לומד להסתיר, קשה יותר להגיע למידע האמיתי ולבנות מחדש אמון.

האם הורה עדיין משפיע כשהחברים חזקים כל כך?

במחקר שעקב אחר בני נוער לאורך זמן נמצא קשר בין עמדות ההורים כלפי וייפ לבין הכוונות, הציפיות והשימוש של המתבגרים, גם לאחר שהחוקרים הביאו בחשבון את השפעת החברים. המדגם היה מוגבל ונדרש מחקר רחב יותר, אך עולה ממנו נקודה חשובה: הקול ההורי לא נעלם, במיוחד כשהעמדה ברורה ואינה מסתכמת בנאום מפחיד.

ההשפעה שלכם אינה נמדדת בכך שהוא מסכים איתכם מיד. היא נוצרת כאשר אתם מחברים בין עמדה ברורה לבין רצון אמיתי להבין מה מושך אותו לשימוש. אפשר לומר: אני שומע שאתה לא רוצה להפסיק כרגע. אני עדיין לא מקבל שימוש בוייפ, ואני רוצה שנוכל לדבר על זה בלי להפוך כל שיחה למלחמה.

איך שיטת מ.ס.ע ממפה את מה שנמצא מתחת לוייפ?

בשיטת מ.ס.ע לא מצדיקים את השימוש, אבל גם לא נעצרים במכשיר עצמו. שואלים איזה קושי הוייפ פותר עבור המתבגר. נער יכול לדעת שהוייפ מזיק ועדיין להשתמש בו בכל פעם שהוא מפחד להישאר מחוץ לחבורה. נערה אחרת יכולה בכלל לא לראות בעיה: מבחינתה היא בוחרת להשתמש, נהנית ומרגישה שההורים מגזימים. גם כאן צריך למפות את מה שקורה בפועל, ולא להחליט מראש שהיא רוצה להפסיק או שאיבדה שליטה.

המיפוי מפרק את הלופ: מה קרה, איזו מחשבה עלתה, ממה פחדתי, מה הרגשתי, מה עשיתי, איזו הקלה קיבלתי ומה היה המחיר. למשל: החברים יצאו להפסקה. חשבתי שאם אסרב אהיה היחיד בחוץ. הרגשתי לחץ. לקחתי שאיפה. לרגע הייתי שייך, ואחר כך נאלצתי להסתיר.

בשלב הסילוק עובדים עם הפחד והאמונה שמחזיקים את הדפוס, ולא חוזרים שוב על עובדות שהמתבגר כבר מכיר. בשלב העצמאות בודקים אם נפתחה אפשרות לבחור אחרת. אצל מתבגר אחד זו תהיה החלטה להפסיק. אצל אחר, הצעד הראשון יהיה לסרב פעם אחת לחבר, לא להשתמש לבד או להודות בפני ההורים במה שקורה בלי להסתיר.

כאשר השימוש הוא חלק מלופ של לחץ, הסתרה או בריחה, אימון רגשי לנוער יכול לעזור למפות את הדפוס ולבנות דרך אחרת. אם הבהלה גורמת לכם לעבור בין איומים לוויתור, הדרכת הורים בשיטת מ.ס.ע יכולה לעזור לכם להציב גבול בלי לתת לפחד לנהל את הבית.

מה עושים כשהוא לא רוצה להפסיק?

יכול להיות שהמתבגר אינו רוצה להפסיק. מבחינתו הוייפ מהנה, מרגיע, מחבר אותו לחברים ואינו מסוכן כפי שאתם מתארים. במקרה כזה, ניסיון לשכנע אותו להודות שיש לו בעיה בדרך כלל יוביל לוויכוח על עובדות. במקום לשאול איך גורמים לו לרצות להפסיק, נסו להבין מה הוא חושב שהוא מרוויח מהשימוש ומה, אם בכלל, הוא כבר משלם עליו.

גם כשהוא אינו מסכים אתכם, האחריות ההורית נשארת. אפשר לומר: אני מבין שאתה לא חושב שצריך להפסיק. אני לא יכול להכריח אותך לחשוב כמוני, אבל אני כן אחראי למה שמותר בבית, לכסף שאנחנו נותנים ולבריאות ולבטיחות שלך. לכן הגבול הזה יישאר גם אם כרגע אינך מסכים איתו.

ואם בהמשך הוא ירצה לעשות שינוי?

רצון לשינוי לא תמיד מתחיל בהחלטה להפסיק לגמרי. לפעמים הוא מתחיל בכך שהמתבגר מודה שקשה לו לעבור יום בלי וייפ, שההסתרה מעייפת אותו או שהשימוש עולה לו יותר מדי כסף. זה הפער שאפשר לעבוד איתו: לא לכפות עליו את הסיבה שלכם, אלא לעזור לו לראות אם הוייפ עדיין משרת אותו או שכבר התחיל לנהל אותו.

הראיות לגבי תכניות להפסקת וייפ אצל בני נוער עדיין מוגבלות, ולכן אי אפשר להבטיח שתכנית אחת תתאים לכל מתבגר. כאשר נוצר רצון לשינוי, משלבים בין תמיכה בבית, בירור רפואי ותכנית שמתאימה לדפוס השימוש, במקום להניח שאפליקציה, עונש או שיחה אחת יספיקו.

בישראל אפשר להתייעץ עם רופא המשפחה או רופא הילדים ועם המוקד הלאומי לגמילה מעישון של משרד הבריאות במספר 6800*. במצב של תסמינים חריפים או חשד לחומר לא ידוע פונים לקבלת עזרה רפואית ולא מחכים לשיחת עומק.

הוייפ הוא הבעיה, אבל הוא גם מספר סיפור

אתם לא צריכים לבחור בין גבול לבין קשר. אפשר לומר בבירור ששימוש בוייפ אינו מקובל, ובאותה שיחה לברר מה המתבגר מנסה להשיג או לא להרגיש כשהוא משתמש.

אם תתמקדו רק במכשיר, המתבגר עלול ללמוד להסתיר אותו. אם תתמקדו רק במה שכואב לו, אתם עלולים להקטין את הסיכון שבשימוש. לכן השיחה צריכה לעסוק בשלושה דברים: במה שהוא מכניס לגוף, בהרגל שנוצר ובצורך שהוייפ ממלא.

השיחה הראשונה לא צריכה לפתור הכול. היא כן צריכה לשמור על שני דברים: על היכולת שלכם להציב גבול ולהגן עליו, ועל האפשרות שלו לספר לכם את האמת גם כשהיא לא נעימה.