לחץ חברתי אצל מתבגרים: למה קשה להתנגד ומה באמת עוזר

יש רגע שכמעט כל מתבגר מכיר, גם אם הוא לא מדבר עליו.

הרגע שבו כולם סביבך עושים משהו שאתה לא בטוח שאתה רוצה לעשות.אתה יודע מה הערכים שלך. ואתה יודע מה תגיד לעצמך על עצמך בלילה לפני שתלך לישון. ועדיין, משהו בך נכנע.

זה לא חולשה. זה ביולוגיה. ומי שמבין את זה מתחיל סוף סוף לעבוד עם המנגנון במקום נגדו.

למה המוח של מתבגר מגיב ללחץ חברתי אחרת

מחקר מאוניברסיטת קליפורניה שפורסם ב-2003 הראה: יש אזורים במוח שמגיבים לכאב פיזי  בצורה דומה כמו לדחייה חברתית. אותו אזור שנדלק כשנוגעים בנר חם, נדלק גם כשמישהו לא מאפשר לך להיות חלק מהקבוצה.

כשמתבגר מרגיש שהחברים לא רוצים אותו, זה כואב. פיזית. ולכן כשמישהו לוחץ עליו" “תעשה כמונו”, הגוף לא שואל האם זה נכון. הגוף שואל - האם זה בטוח לא לעשות !

בגיל ההתבגרות המנגנון הזה עוצמתי שבעתיים. החלק במוח שאחראי על קבלת החלטות מחושבות עדיין לא בשל. הוא מסיים להתפתח רק סביב גיל עשרים וחמש. בינתיים, מרכז התגמול ומערכת הרגש לוקחים את ההגה.

מחקר אחר הראה שנוכחות של חברים בלבד, אפילו בלי שיגידו מילה, מכפילה את לקיחת הסיכונים אצל בני נוער. לא מדובר בבעיה של רצון. מדובר במערכת עצבית שעדיין בונה את עצמה.

זה לא תמיד להיכנע לחברים

לחץ חברתי מגיע בדרכים שלא תמיד מזהים. לפעמים זה מפורש:”כי כולם עושים את זה”, רק אתה לא. לפעמים זה עדין הרבה יותר. הצחוק המלגלג כשמישהו לא מסכים עם הבחירה שלך. השתיקה שמציינת מי בפנים ומי בחוץ.

מחקרים מראים שבין שבעים לשמונים אחוז מהמתבגרים עשו לפחות פעם אחת דבר שלא רצו בגלל לחץ חברתי. מרביתם לא ביקשו עזרה, כי הרגישו שלא יבינו אותם.

לחץ חברתי לא צריך להיות מאיים כדי לעבוד. מספיק שהוא מרמז שיש פנים וחוץ.

ולפעמים הלחץ לא בא מהחברים הרעים שההורים מדמיינים. הוא בא מהחברים הכי קרובים. “למה אתה כל כך רציני” זה גם לחץ. “אתה השתנית” זה לפעמים עונש על כך שמישהו בחר בעצמו.

מה ההבדל בין חברים שמרחיבים אותך לחברים שמוחקים אותך

לא כל השפעה של חברים היא רעה.יש חברים שמרחיבים לך את העולם, מאתגרים אותך לגדול ולהתפתח, זו השפעה שמוסיפה. הלחץ הבעייתי הוא שונה. הוא מצריך ממך להיות פחות ממה שאתה. לשתוק כשרצית לדבר. לעשות כשרצית לסרב.

השאלה הנכונה היא לא האם הם לוחצים עלי. היא האם אחרי שהייתי איתם אני יותר עצמי או פחות עצמי , האם באותו הרגע בגדתי בעצמי ואני מתבייש .

בני נוער שמתמודדים עם הצפה רגשית פגיעים יותר ללחץ חברתי. לא כי הם חלשים, אלא כי כשהמערכת מוצפת, קשה יותר לגשת לקול הפנימי שיודע מה נכון.

שלושה דברים שבונים חוסן מבפנים

לדעת מה הקו שלך לפני שאתה בפנים

הרגע הכי גרוע לקבוע ערכים הוא הרגע שבו אתה כבר בתוך הלחץ. לכן הכלי החזק ביותר הוא לדעת מראש מה אתה לא עושה גם אם כולם עושים. לא הכרזה לציבור. שאלה לעצמך, בשקט. מה הלא שלי.

להכיר את ההבדל בין שני קולות שמרגישים אותו דבר

“לא רוצה להיות חריג” זה פחד מדחייה, והוא לגיטימי לגמרי. “לא רוצה לעשות את זה” זה קול פנימי שמגן עליך. שניהם מרגישים דומה ברגע האמת. ללמוד לזהות איזה מהם מדבר, זה לא קל. אבל זה אפשרי.

להיות קשור למישהו שמכיר אותך באמת

אחד הגורמים המגנים החזקים שהמחקר מזהה: קשר בטוח עם לפחות מבוגר אחד שמכיר אותך ורואה אותך לא לפי הישגים אלא לפי מי שאתה. מולו לא צריך להרכיב מסיכה והבחירה שתעשה לא תאיים על הקשר.

מה הורים יכולים לעשות ומה מזיק גם כשנאמר מתוך אהבה

המשפט הראשון שרוב ההורים אומרים הוא “פשוט תגיד לא”. זה לא עובד. לא כי המתבגר לא מסוגל, אלא כי זו הוראה שמתעלמת לגמרי ממה שקורה אצלו בפנים.

לא לשפוט את הקבוצה. ביקורת על החברים שלו סוגרת את השיחה ביניכם.

לשאול שאלות, לא להרצות. “איך הרגשת אחרי” עדיף על אני אגיד לך מה לחשוב.

לשוחח על משבר הזהות שמלווה לעיתים קרובות את הלחץ החברתי. כשמתבגר לא יודע מי הוא, הוא מחפש את התשובה בעיניים של אחרים.

מתבגר שיודע מי הוא לא צריך לאשר את זה כל הזמן דרך מה שאחרים חושבים עליו.

מה קורה כשהדפוס הזה נמשך

מתבגר שרגיל לוותר על הקול שלו בסביבת חברים לומד שהקול שלו לא חשוב. הדפוס הזה לא נשאר בבית הספר. הוא עובר איתו לזוגיות, לעבודה, לבגרות.

ריקנות רגשית שחלק מהמבוגרים חווים? לפעמים השורשים שלה מתחילים כאן. בכל הפעמים שהקול הפנימי נאלם כי לא היה מספיק בטוח להישמע.

מה אפשר לקחת מהמאמר הזה

לחץ חברתי הוא מנגנון ביולוגי, לא כישלון מוסרי. הכלי הכי חזק הוא לדעת מי אני לפני שאני בתוך הלחץ. הורה שרוצה לעזור יתחיל בשאלה, לא בהרצאה.