איך אימון רגשי לנוער יכול לעזור לי לצלוח את גיל ההתבגרות

יש תחושה אחת שקשה להסביר אותה. כאילו כולם סביבך קיבלו איזשהו מדריך על איך להיות בן אדם, ורק אתה לא קיבלת אותו.

אתה מסתכל על אחרים ונראה שהם יודעים מי הם, מה הם רוצים, איך להתנהג. ואתה מרגיש שאתה מאלתר הכל תוך כדי תנועה, ומקווה שאף אחד לא ישים לב.

יום אחד אתה בטוח בעצמך לגמרי. למחרת אתה מרגיש שאתה לא מבין כלום, ואתה בכלל לא יודע מה השתנה בין אתמול להיום.

ואם ניסית לספר על זה למישהו, כנראה יצא לך משפט אחד קטוע, וקיבלת בחזרה, זה גיל ההתבגרות, זה יעבור.

אז לפני הכל, דבר אחד. אתה לא מקולקל, ואתה לא לבד בזה. ומה שקורה לך יש לו הסבר אמיתי, לא איזו קלישאה של מבוגרים.

רגע, למה אני מתפרץ על דברים קטנים

קח את הרגעים שבהם משהו קטן קורה בחוץ, ובפנים זה מתפוצץ בגודל של פצצה. מישהו לא ענה להודעה. מבט לא נעים. הורה אמר מילה בטון הלא נכון.

מבחוץ זה כלום. בפנים זו סערה שלמה, ואתה לא ממציא אותה.

יש לזה אפילו שם, הצפה רגשית, וכתבתי על זה בנפרד. אבל זה רק חלק אחד מהתמונה, אחד מכמה דברים שקורים לך עכשיו בבת אחת.

זה לא שאתה מקולקל, המוח שלך באמצע בנייה

במוח שלך יש שני חלקים שכרגע לא עובדים באותו קצב.

אחד מהם אחראי על הרגש, והוא כבר פועל במלוא העוצמה. לפעמים אפילו יותר מדי.

השני אחראי לעצור אותך רגע לפני, להגיד לך, חכה, זה לא כזה נורא. והחלק הזה עדיין בבנייה. הוא ממשיך להתפתח בערך עד גיל עשרים וחמש.

החוקר לורנס שטיינברג, שחקר מתבגרים שנים, מתאר את זה פשוט. יש לך רגל אחת לחוצה על הגז, והבלם עדיין בהרכבה.

אז אם הרגשת שכולם קיבלו מדריך חוץ ממך, הנה האמת. המדריך הזה עדיין נכתב, ממש עכשיו, אצלך בראש. הוא פשוט לא הגיע לסוף.

ולכן כשאתה מתפרץ, זה לא כי אתה חלש או רע. זה שהרגל על הגז והבלם עוד לא מוכן. ביולוגיה, לא אופי.

הסערה שלך היא לא בעיה באישיות. היא מוח שעוד בונה את המערכת שמרגיעה אותה.

התחושה שאף אחד לא באמת מבין אותך

ויש עוד משהו שכואב אפילו יותר. התחושה שאתה לבד בזה.

שאתה מנסה להסביר ויוצא משפט אחד קטוע, וההורים כבר עונים משהו לא קשור. שאתה בעצמך לא מוצא את המילים למה שאתה מרגיש, אז איך מישהו אחר ימצא אותן במקומך.

זה לא שאתה מסובך מדי. זה שהרגשות שלך רצים כרגע יותר מהר מהמילים. וזה קורה לכולם בגיל הזה, גם אם מרגיש שרק לך.

ואם דווקא ההסתגרות בחדר והשאלה מי אני בכלל הכי חזקות אצלך עכשיו, כתבתי על משבר הזהות בגיל הזה בנפרד. פה אני רוצה שתראה איך כל החלקים האלה מתחברים.

ואם לפעמים זה נהיה כבד מדי, עד כדי שבא לך פשוט להיעלם או שאתה מרגיש שאין טעם, זה בדיוק הרגע לספר על זה למישהו שאתה סומך עליו. מבוגר, יועצת, קו תמיכה. לא כי משהו לא בסדר בך, אלא כי אף אחד לא אמור לשאת דבר כזה לבד.

למה יום אחד אתה מלך ויום אחר אתה כלום

יש ימים שאתה מרגיש שאתה שולט בעולם. ויש ימים, לפעמים אותו יום בדיוק, שאתה מרגיש כלום.

תמונה אחת ברשת, הודעה שלא נענתה, בדיחה שלא צחקו ממנה, וכל הביטחון מתרסק.

זה לא שאתה לא יציב. זה שהתמונה שלך על עצמך עדיין נבנית, ובזמן שהיא נבנית, כל דבר קטן מבחוץ מזיז אותה.

הבעיה מתחילה כשאתה מתחיל להאמין לימים הרעים. כשקול קטן בפנים אומר לך אתה באמת כלום, ואתה מקשיב לו כאילו זו האמת.

אז מה אימון רגשי בעצם עושה לך

אימון רגשי לנוער זה לא מישהו שיושב מולך ואומר לך מה לא בסדר בך. זה בדיוק ההפך.

זה מקום שבו סוף סוף מסבירים לך מה קורה בפנים, בשפה שלך, בלי לשפוט אותך על שום דבר.

אתה מתחיל להבין למה הסערות כל כך חזקות, למה אתה מתפרץ, למה יום אחד אתה מלך ולמחרת כלום.

וברגע שאתה מבין את זה, קורה משהו. אתה מפסיק להיות מנוהל על ידי הסערה. היא עדיין באה, אבל עכשיו אתה מחזיק את ההגה, לא היא.

זה לא הופך אותך לבנאדם אחר. זה מחזיר לך את עצמך.

כתבתי על זה מדריך שלם בעיקר בשביל ההורים שלך, אם בא לך שהם יבינו יותר טוב מה עובר עליך. ואם הם רוצים להבין איך לעזור בלי ללחוץ, יש להם גם את זה.

מה אתה באמת רוצה מכל זה

תחשוב רגע מה היית רוצה באמת. לא מה שההורים רוצים בשבילך. מה אתה רוצה.

כנראה משהו כזה. להיכנס לכיתה בלי להרגיש שכולם שופטים אותך. לגשת למישהו שבא לך לדבר איתו בלי שהבטן מתהפכת. להסתובב עם מי שאתה רוצה, לא עם מי שנוח. להפסיק להיות מנוהל על ידי כל מבט וכל הודעה.

פשוט להיות אתה, בלי לשלם על זה כל פעם מחדש.

כל זה לא רחוק כמו שזה מרגיש. זה מתחיל בדיוק במקום שבו אתה מפסיק להילחם בעצמך ומתחיל להבין את עצמך.

להבין את זה לבד זו ההתחלה. אבל דפוס שנצרב בך הרבה לפני שהיו לך בכלל מילים לא משתחרר רק מזה שהבנת אותו. בשביל זה צריך מישהו שכבר עבר את הדרך ויודע להראות לך אותה.

אף אחד לא נתן לך מדריך על איך להיות אתה. זו לא טעות שלך, פשוט ככה זה עובד בגיל הזה.

אבל יש הבדל אחד. אתה יכול להמשיך להרגיש שכולם יודעים חוץ ממך, או להתחיל להבין את הדבר שבאמת מזיז אותך מבפנים.

ואם בא לך להתחיל להבין, יש שתי דרכים. אתה יכול לכתוב בעצמך, כאן למטה. או פשוט להגיד להורים שלך שקראת את זה ושבא לך לנסות. שתי הדרכים בסדר גמור. העיקר שזה יבוא ממך.