אקומודציה הורית:מה עושים כשהמתבגר כועס שהפסקתם לעשות במקומו

עידו מניח את הטלפון ליד אביו, אורי. הוא רוצה להצטרף לאימון שכבר התחיל, וצריך לברר עם המדריך אם עוד אפשר להגיע. עד היום אורי היה כותב ושולח בשבילו. הפעם הוא אומר שיעזור לו לחשוב איך לנסח, אבל עידו ישלח בעצמו.

עידו מסתכל עליו בכעס. אז עכשיו גם את זה אתה לא מוכן לעשות בשבילי. כבר לא אכפת לך ממני.

אורי מתחיל להסביר לו שהוא כבר מספיק גדול ויכול להתחיל לעשות לבד. עידו דוחף את הטלפון הצידה בעצבים. עזוב, אני כבר לא רוצה ללכת.

אם אתם מכירים את הרגע הזה, אז אתם מכירים גם את האשמה שעולה אחריו. רציתם לעזור לו להתקדם, ופתאום אתם מרגישים שפגעתם בו. לצד האשמה יש המון תסכול, שוב כל דבר מסתבך, וגם פחד שאם תעמדו בהחלטה שלכם הוא יפסיד משהו שחשוב לו. היד שלכם כבר נשלחת לטלפון כדי לסיים את הוויכוח.

כשהעשייה במקומו חוזרת שוב ושוב כדי לחסוך ממנו מצוקה או מפגש עם פחד, היא יכולה להיות חלק מאקומודציה הורית. עכשיו אתם מנסים להפסיק לעשות בשבילו דבר שהוא כבר מסוגל להתחיל לנסות, והוא מגיב בכעס או בעלבון. דווקא ברגע שבו רציתם לעזור לו להיות עצמאי, הוא מרגיש שאתם משאירים אותו לבד.

כדי לדעת איך להמשיך, צריך להבין מה קשה לו באותה פעולה ומה הוא צריך מכם כדי לנסות אותה. משם אפשר להבהיר במה תעזרו ומה הוא יעשה בעצמו. הכעס שלו לבדו לא אומר שטעיתם. אבל אם הוא מתקשה, חשוב לשמוע מה קרה לפני שמבקשים ממנו לנסות שוב.

למה הפחתת אקומודציה הורית יכולה לעורר כעס

אורי עדיין חושב על ההודעה שצריך לשלוח. מבחינתו הוא הציע לעזור, בדיוק כמו תמיד, רק שהפעם עידו ישלח בעצמו. אבל עידו רגיל שכשהוא נלחץ, אבא כבר עבורו מטפל בפנייה. עכשיו הוא יצטרך גם לשלוח וגם להתמודד עם התשובה. העזרה בניסוח עדיין לא מרגיעה את מה שמפחיד אותו.

אורי שמע כעס. כדי להבין מה עורר אותו, הוא צריך לשמוע גם מה עידו הבין מתוך ההצעה שלו. האם הרגיש שאבא לא מבין כמה קשה לו. האם הוא נעלב מכך שמצפים ממנו להסתדר. ואולי הוא בעיקר מתבייש לפנות למדריך וחושש שיבקרו אותו. כל אחת מהאפשרויות האלה מובילה לשיחה מעט אחרת.

לכן כדאי לחזור לפנייה עצמה ולשאול מה בה קשה לו. האם הוא לא יודע איך להתחיל את ההודעה. האם הוא חושש שהמדריך יכעס עליו. או שאולי קרה ביניהם משהו שאתם עדיין לא יודעים עליו. כשהוא מספר, אפשר להבין במה הוא זקוק לעזרה ואם יש עניין שדורש גם התערבות שלכם.

כשהעזרה החוזרת קשורה להימנעות מחרדה, היא יכולה להיות חלק ממה שמכונה אקומודציה הורית, עזרה שעלולה לשמר את ההימנעות. אבל עצם העובדה שהנער ביקש שתעשו משהו בשבילו עדיין לא קובעת שזה המצב. בודקים למה הוא זקוק ומה העזרה מאפשרת לו לעשות.

מה המחקר מוסיף להבנת הקושי בשינוי

סקירת מחקר שפורסמה בכתב העת Indian Journal of Psychiatry בשנת 2019 מתארת קשר בין אקומודציה משפחתית, חומרת תסמינים ופגיעה בתפקוד בחרדה וב-OCD. היא מתארת גם את העומס על בני המשפחה ואת האפשרות שהקלה מיידית במצוקה תשמר הימנעות והישענות עליהם. בחלק מהמחקרים על OCD תוארו גם תגובות מילוליות ופיזיות קשות כשהמשפחה לא נענתה לדרישות.

המעגל הזה יכול להיות מוכר גם אצלכם. הוא נלחץ, אתם עושים במקומו, ולרגע שניכם נרגעים. בפעם הבאה שוב קשה לו לנסות לבד. המחקר עוזר להבין את המעגל, אבל את הדרך לצאת ממנו צריך להתאים למה שקורה בבית שלכם, ליכולת שלו ולעומס שגם אתם כבר נושאים.

איך בוחרים צעד שהמתבגר יכול לנסות

נחזור לאורי ועידו. אורי כבר הציע לעזור בניסוח, אבל עדיין לא שאל ממה עידו חושש. כשהבן שלו כעס, הוא התחיל להסביר לו שהוא כבר מספיק גדול. כך שניהם נשארו מתוסכלים. אורי הרגיש שדוחים את העזרה שלו, ועידו עדיין נשאר עם הקושי שבגללו ביקש אותה.

לפני שמבקשים מהמתבגר לנסות שוב, כדאי לברר שלושה דברים. האם הוא יודע איך לבצע את הפעולה. האם כרגע הוא מסוגל לנסות לעשות אותה עם התמיכה שאתם מציעים. והאם יש סיבה שבגללה אתם צריכים להתערב בעצמכם.

למשל, נער ששולח הודעות לחברים בלי קושי עדיין יכול להתבייש לפנות למדריך. אם יש לו קושי בקריאה או בהתארגנות, הוא עשוי להזדקק לעזרה נוספת כדי להתחיל. ואם יש איום, פגיעה או עניין רפואי, האחריות שלכם יכולה להיות להיכנס לתמונה. המשפט אתה כבר מספיק גדול לא עונה לבדו על אף אחת מהשאלות האלה.

אפשר לשאול אותו מה הכי קשה לו כרגע, למצוא את המילים, ללחוץ על שליחה או לחכות לתשובה. אם הוא נסער מכדי לענות, חוזרים לשיחה כששניכם מסוגלים לדבר ולהקשיב. כך תוכלו להבין איזה חלק הוא יכול לנסות ובאיזה חלק הוא עדיין צריך אתכם.

איך לעזור לו בלי לעשות במקומו. שלוש שאלות לפני שמתחילים

כדי להפוך את זה למשהו שאפשר ליישם בבית, אני מציע במצפן הלב את מפת שינוי העזרה. לפני השיחה הבאה, ענו לעצמכם על שלוש שאלות. התשובות יעזרו גם לכם וגם למתבגר להבין מה הוא יעשה בעצמו ואיך תמשיכו להיות לצידו.

מה השתנה. הגדירו פעולה מסוימת שהחלטתם לשנות, במקום הכרזה שמעתה הוא עצמאי. בדוגמה שלנו, אתם מציעים שהוא יכתוב וישלח את ההודעה, ולא שאתם תנהלו את השיחה בשמו. עצם ההצעה עדיין דורשת התאמה ליכולת שלו.

מה נשאר. פרטו איזו עזרה זמינה. אפשר לחשוב יחד על משפט פתיחה, לשמוע מה מפחיד אותו או לעזור להבין תשובה שקיבל. הוא צריך לדעת מה כן יקרה כשהוא פונה אליכם, גם אם בקשתו המקורית משתנה.

מה בודקים יחד. בררו איך תדעו אם הצעד מתאים. האם הוא מבין את המשימה. האם הצליח לנסות חלק ממנה. מה התברר כקשה יותר מהצפוי. מה דורש התאמה או בירור נוסף. המפה אינה מבחן אבחוני, והיא אינה קובעת כמה מצוקה נער אמור לשאת.

כשהדברים ברורים לשניכם, יש למה לחזור גם אם הוא שוב אומר שאתם לא עוזרים לו. אפשר להזכיר לו שתשבו יחד לחשוב על הניסוח, ושאת ההודעה הוא ישלח. הוא יודע מה אתם מציעים, ואתם יכולים להקשיב למה שעדיין קשה לו בלי להיגרר לוויכוח על כמה אכפת לכם.

מה אומרים למתבגר שטוען שלא אכפת לכם

הטלפון עדיין על השולחן, ועידו כבר אמר שהוא לא רוצה ללכת. אורי רואה שההסבר על הגיל שלו רק הרחיק ביניהם, ומנסה לחזור אליו. אני רואה שאתה כועס. אני רוצה לעזור לך, גם אם הפעם לא אשלח במקומך. מה הכי מלחיץ אותך בהודעה הזאת.

עידו מושך בכתפיו. הוא יכעס שאיחרתי. אורי נשאר איתו עוד רגע ושואל מה הוא חושש שהמדריך יגיד. שיחשוב שאני לא רציני, עידו עונה. עכשיו אורי מבין יותר. הבן שלו חושש מביקורת, ומתבייש לפנות דווקא למדריך שחשוב לו מה הוא חושב עליו.

אז חשוב לך שהוא ידע שאתה כן רוצה להגיע, אורי אומר. עידו מהנהן. בוא נחשוב איך לכתוב לו את זה ולשאול אם עוד אפשר להצטרף. ההצעה של אורי נעשית עכשיו מדויקת יותר. הם יחשבו יחד איך לבטא את מה שעידו רוצה לומר, ועידו ישלח בעצמו. את התשובה של המדריך הם עדיין לא יודעים.

עידו מתחיל לכתוב. אני רוצה להגיע לאימון, עדיין אפשר להצטרף. הוא מראה לאביו, הם קוראים יחד, והוא שולח. אורי נשאר לידו כשהוא מחכה לתשובה. הפחד לא נעלם, אבל הפעם עידו עשה את הפעולה כשאביו לצידו.

יש כאן שני דברים שכדאי לשים לב אליהם. עידו הצליח לומר מה מפחיד אותו, ואורי הצליח להקשיב בלי לקחת מיד את הטלפון. בפעם הבאה אפשר לחזור לניסיון הזה ולשאול מה עזר לו ובאיזה חלק הוא ירצה שוב תמיכה.

ואם אצלכם השיחה מסתיימת אחרת והוא עדיין לא מוכן לנסות, חזרו לברר מה נשאר קשה. יכול להיות שהצעד עדיין גדול מדי או שהעזרה שהצעתם אינה זו שהוא צריך. אם שוב ושוב כל ניסיון נגמר בוויתור, בעימות או במצוקה גדולה, זה בדיוק מה שאפשר להביא להדרכה ולבחון יחד. אם הכעס מתבטא גם בקללות כלפיכם, המאמר על הצבת גבול למתבגר שמקלל בלי להסלים את העימות מרחיב על מה אומרים ברגע הפגיעה ואיך חוזרים לשיחה אחריה.

שינוי באקומודציה הורית מתחיל בשאלה מה יעזור לו לעשות צעד בעצמו, כשהוא יודע שאתם עדיין לצידו.

אשמה, פחד ועלבון. מה מתעורר אצלכם כשהוא כועס

אחרי שיחה כזאת אתם יכולים להרגיש כמה דברים בבת אחת. אשמה על כך שקשה לו, פחד שהוא לא יסתדר, ועלבון מכך שאחרי כל מה שאתם עושים הוא אומר שלא אכפת לכם. ולצד כל אלה יש גם תסכול ועייפות. אתם רוצים שיהיה לו טוב, אבל כבר אין לכם כוח לעוד ערב שנגמר באותו ויכוח.

בהדרכה אני חוזר עם ההורה לרגע שבו היד שלו כבר נשלחה לטלפון. מה הרגשת כשהוא אמר שלא אכפת לך. אם הוא מתאר אשמה, אנחנו מבררים מה עורר אותה. האם הרגיש שהוא מכאיב לילד. האם חשש שהילד יישאר לבד עם הקושי. מתוך התשובה מתברר מה גורם לו לקחת שוב את המשימה על עצמו, גם כשהתכוון לפעול אחרת.

כשאתם עושים במקומו כדי להקל על האשמה, גם הוא וגם אתם מקבלים רגע של שקט. כשאתם נפגעים ומסיימים את השיחה בכעס, שניכם עלולים להישאר עם תחושת ריחוק. הזיהוי הזה מאפשר לחזור למה שקורה עכשיו. מה קשה לו, מה התעורר אצלכם ואיזו תגובה תעזור לכם להישאר איתו בלי לקחת הכול על עצמכם. אם אתם מזהים את עצמכם ברגע הזה, הרחבתי גם על הפער בין הידיעה איך רוצים להגיב לבין התגובה האוטומטית בפועל.

אני פוגש בעבודה עם הורים את המאמץ הזה להיות זמינים, לדאוג ולדעת מתי לתת לילד לנסות בעצמו. בהדרכה יש מקום גם לדאגה ולעייפות שלכם. אנחנו מתחילים מהרגעים שבהם אתם נתקעים בבית, בונים דרך שתוכלו לנסות וחוזרים לבדוק מה קרה. אתם לא צריכים לפתור לבד את כל מה שמסתבך ביניכם.

איך עובדים על זה בהדרכת הורים ובשיטת מ.ס.ע

בהדרכת הורים למתבגרים במצפן הלב אפשר להתחיל בדיוק מהרגע הזה. מה ביקש הנער. מה אמרתם. מה שמעתם בתשובה שלו. ומה עשיתם מיד אחריה.

מתוך הרגע הזה אנחנו בונים צעד מעשי. למשל, במקום לשלוח עבורו את ההודעה, תעזרו לו לברר מה הוא רוצה לומר ותישארו זמינים כשהוא שולח. נבדוק איך להסביר לו את ההצעה, איך להגיב אם הוא כועס ואיך לתאם ביניכם ההורים. במפגש הבא חוזרים למה שקרה בפועל ומתאימים את ההמשך.

לעיתים ההורה כבר יודע מה היה רוצה לעשות, ובכל זאת האשמה או הפחד מחזירים אותו לאותה תגובה. כשיש רצון לעבוד על החסם האישי הזה, אפשר לבחור גם בתהליך אישי בשיטת מ.ס.ע, מיפוי, סילוק וסלילה, עצמאות.

במיפוי מבררים איזו משמעות ההורה נותן לתגובה של המתבגר ואיזה פחד מתעורר בו בעקבותיה. בסילוק וסלילה עובדים בהסכמה עם הרגש, התחושה או החלק המגן שעולים, על שחרור הדפוס והאמונה שמחזיקים אותו. במקביל מגדירים איך ההורה רוצה להגיב ובונים צעדים שיבטאו זאת בבית. בעצמאות בודקים את היכולת שלו לבחור בתגובה שמתאימה לו, גם כשהנער מאוכזב או כועס.

לכן התקדמות נבחנת גם במה שקורה ביניכם. המתבגר מצליח לומר שקשה לו לפני שהוא דוחף את הטלפון הצידה. אתם מצליחים לשמוע את הפחד שלו בלי לקחת מיד את המשימה. בהמשך הוא מתחיל לכתוב ומבקש עזרה רק במשפט שבו נתקע. אלה שינויים שאפשר לזהות ולבדוק לאורך העבודה, גם אם עדיין יש רגעים של כעס.

מתי צריך לעצור ולברר לפני שמפחיתים עזרה

אם מאז שהתחלתם להפחית את העשייה במקומו יש החמרה מתמשכת בשינה, באכילה, בלימודים או בקשרים שלו, חשוב לברר מה קורה. כך גם אם עולה קושי רפואי, התפתחותי או לימודי שעדיין לא קיבל מענה. הרצון להיות עקביים לא צריך למנוע מכם לראות שהוא מתקשה יותר ושנדרשת התאמה.

כשיש OCD, חרדה משמעותית או טיפול קיים, שינוי במעורבות ההורים בטקסים ובהימנעות מתוכנן עם איש המקצוע שמכיר את המצב. אם יש איום בפגיעה, אלימות או חשש לבטיחות, עוצרים את הניסיון ומקבלים עזרה מתאימה. במצב של סכנה מיידית פונים לשירותי החירום.

לפעמים הבירור יראה שהצעד שבחרתם היה גדול מדי, או שניסיתם לשנות יותר מדי דברים בבת אחת. אפשר לומר לו שהבנתם מה קשה ולבחור יחד צעד קטן יותר. גם זו עקביות, להמשיך לעבוד לקראת העצמאות שלו תוך הקשבה למה שמתברר בדרך.

להתחיל מהשיחה שחוזרת אצלכם

בחרו בקשת עזרה אחת שחוזרת אצלכם בבית. כתבו מה אתם עושים בשבילו היום, איזה חלק תרצו שיעשה בעצמו ובמה תמשיכו לעזור לו. אחר כך בררו איתו מה קשה לו באותו חלק ובחרו ניסיון קטן שמתאים ליכולתו. אחרי שינסה, חזרו לשמוע איך היה לו ומה עזר. למצבים נוספים שאתם פוגשים בבית, תוכלו להיעזר גם במאגר המאמרים להורים למתבגרים, שבו תמצאו תכנים על תקשורת, גבולות והתגובות שמתעוררות בכם מול הילדים.

ואם אתם כבר יודעים מה הייתם רוצים לעשות, אבל כשהוא נפגע האשמה גורמת לכם לעשות שוב במקומו, או שהעלבון הופך לעוד מריבה, אפשר לעבוד על זה יחד. בהדרכת הורים במצפן הלב נבין מה מפעיל את התגובות שלכם ומה הבן או הבת שלכם צריכים מכם, ונבנה צעדים שתוכלו ליישם בבית. יהיה מקום לקושי שלהם, לכוחות שלהם וגם למה שאתם עוברים.