מה עושים כשאחד ההורים מבטל את השני מול המתבגר?

ביום ראשון בערב אמא אומרת לבן שלה שהטלפון נשאר בסלון באחת עשרה. הוא כועס, נכנס לחדר ואז פונה לאבא: ״אמא שוב מגזימה. רק הלילה אני צריך את הטלפון״. אבא רוצה להרגיע את הבית ועונה: ״קח אותו, אבל אל תעשה רעש״.

לא הייתה צעקה גדולה. ובכל זאת קרה משהו משמעותי: כלל אחד הפך לשתי החלטות. האם נשארה עם התחושה שמחקו אותה, האב הרגיש שמנע פיצוץ, והמתבגר למד שהגבול תלוי בשאלה אל מי פונים.

כשאחד ההורים מבטל את השני מול המתבגר, הצעד הראשון אינו להכריע מי צדק. עוצרים את שינוי ההחלטה, מוציאים את המתבגר מתפקיד השופט ואומרים: ״אנחנו לא מסכימים כרגע. נדבר בינינו ונחזור אליך עם תשובה אחת״. אחר כך בודקים מה כל הורה ניסה להגן עליו ובונים כלל ששניהם באמת מסוגלים לקיים.

הורים לא חייבים לחשוב אותו דבר. הם כן צריכים להיזהר ממצב שבו המחלוקת שלהם עוברת דרך הילד.

לא כל מחלוקת היא ביטול

אפשר לא להסכים על שעת חזרה, מסכים, לימודים או דמי כיס. מתבגר יכול אפילו ללמוד מכך ששני אנשים שאוהבים אותו רואים את המציאות אחרת ועדיין מדברים בכבוד.

מחקר מטא־אנליטי שסיכם 52 מחקרים מתאר עימות בין הורים למתבגרים כחלק מוכר מגיל ההתבגרות, ובו בזמן מצא קשר בין עימות מתמשך לבין קשיי הסתגלות. הממצא אינו אומר שכל ויכוח מזיק. הוא מזכיר לנו לבחון לא רק אם יש מחלוקת, אלא כיצד מנהלים אותה ומי נדרש לשאת אותה.

ביטול מתחיל כאשר הורה אחד משנה מול המתבגר החלטה שההורה האחר כבר קיבל, מזלזל בה או מזמין את הילד להצטרף אליו נגדה. המשפטים ״אמא שלך תמיד מגזימה״, ״עזוב, אבא לא מבין בגיל שלך״ או ״אני מרשה, שהיא תתמודד״ אינם רק דעה שונה. הם הופכים את המתבגר לשותף במאבק בין המבוגרים.

גם משפט אחד כזה אינו קובע לבדו מה יקרה במשפחה. הבעיה היא הדפוס החוזר: הורה מציב גבול, המתבגר מתנגד, ההורה השני מבטל, ומכאן מתחיל חשבון חדש בין כולם.

מה המתבגר מבין משתי תשובות

המתבגר לא בהכרח מתכנן ״לעבוד עליכם״. הוא בודק כיצד הבית פועל. אם תשובה אחת אינה נוחה לו, טבעי שיבדוק אם קיימת תשובה אחרת.

אבל כשהבדיקה מצליחה שוב ושוב, הוא עלול ללמוד שלושה דברים:

• לא צריך להתמודד עם הגבול; צריך למצוא את ההורה שיבטל אותו.
• כדי לקבל החלטה, צריך להציג הורה אחד כקשוח ואת האחר כמבין.
• הכעס בין ההורים קשור אליו, ולכן כדאי לו לבחור צד, להרגיע אחד מהם או לשתוק כדי לא להחמיר את המצב.

המחיר אינו רק שהכלל לא נשמר. המתבגר עלול להרגיש שהוא צריך להחליט למי נאמנים, את מי מותר לאכזב ואיזה סיפור לספר לכל הורה.

מטא־אנליזה שפורסמה ב־2026 וסיכמה 54 מחקרים ו־25,582 משתתפים מצאה קשר בין תחושת הילד שהוא לכוד בין הוריו לבין יותר מצוקה פנימית ויותר בעיות התנהגות. המחקר מצביע על קשר, לא על כך שביטול יחיד גורם לנזק. המחקרים היו שונים זה מזה, ורובם אינם מאפשרים להסיק סיבתיות. הממצא כן מחזק עיקרון מעשי: המתבגר אינו אמור לשאת את המחלוקת של הוריו או לבחור מי מהם צודק.

למה ההורה השני מבטל דווקא ברגע הזה?

קל לתייג את ההורה שמבטל כחלש או חסר אחריות. לפעמים הוא אכן מתחמק מהחלק הלא נעים בהורות. אבל במקרים רבים הביטול הוא פתרון מהיר לפחד אחר.

הורה אחד שומע את הכעס של המתבגר וחושש לאבד את הקשר איתו. הורה אחר רואה גבול נוקשה ונבהל שהילד יהיה חריג מול חבריו. לפעמים הביטול הוא תגובת נגד לתחושה שבן או בת הזוג מנהלים אותו. ולפעמים ההורה פשוט מגיע עייף לתוך אירוע שכבר התחמם ורוצה שקט עכשיו.

גם ההורה שמציב את הגבול פועל מתוך משהו חשוב: דאגה לשינה, ללימודים, לבטיחות או לסמכות. אלא שמתחת לדאגה יכולה להופיע מחשבה חדה כמו ״אם נוותר עכשיו, נאבד אותו לגמרי״ או ״אף אחד בבית לא סופר אותי״.

כך שני הורים שמנסים להגן על המשפחה יוצרים בלי כוונה מאבק חדש: אחד מחזיק חזק יותר, השני מבטל מהר יותר, והמתבגר נהיה המקום שבו המאבק מוכרע.

מטא־אנליזה נוספת, שכללה 93 מחקרים ו־41,207 משתתפים, מצאה קשרים קטנים בין דפוסים של שיתוף פעולה ועימות בין ההורים לבין קשיים רגשיים והתנהגותיים אצל ילדים ומתבגרים. גם כאן אין הוכחה שכל חוסר הסכמה גורם לקושי. המחקרים כללו טווח גילאים רחב ושילבו מחקרי חתך ומחקרי אורך. המשמעות האחראית היא ששיתוף הפעולה בין ההורים ראוי לתשומת לב, בלי להפוך אותו להאשמה או לניסיון לייצר בית שאין בו מחלוקת.

מה אומרים כשהמחלוקת עולה מול המתבגר?

ברגע שבו אחד ההורים כבר נתן תשובה והשני אינו מסכים, המטרה היא לא להעמיד פנים שיש הסכמה. המטרה היא למנוע מהמתבגר להיות הזירה שבה מחליטים.

אפשר לומר:

• ״שמעתי מה אמא אמרה. אני רוצה לדבר איתה לפני שמשנים את ההחלטה״.
• ״אנחנו חושבים אחרת כרגע. זו שיחה שלנו, ואתה לא צריך לשכנע אף אחד מאיתנו״.
• ״הכלל נשאר כפי שנאמר עד שנדבר. נחזור אליך בשעה שקבענו״.

חשוב לקבוע גם מתי חוזרים עם תשובה. ״נדבר אחר כך״ בלי זמן ברור משאיר את המתבגר בחוסר ודאות ומזמין סיבוב נוסף. אפשר לומר: ״נדבר עשר דקות ונחזור אליך עד תשע״.

אם מדובר בבטיחות מיידית, אין צורך לשמור על החלטה רק כדי להגן על הסמכות של ההורה האחר. עוצרים פעולה מסוכנת עכשיו, ורק אחר כך מסבירים ומבררים. שיתוף פעולה הורי אינו מחייב לגבות אלימות, השפלה או סיכון.

איך מתקנים אחרי שהגבול כבר בוטל?

אפשר לתקן בלי נאום ובלי להפוך את המתבגר לאשם. דווקא ההורה ששינה את ההחלטה צריך לקחת אחריות על החלק שלו.

נוסח אפשרי: ״אתמול שיניתי את ההחלטה בלי לדבר עם אמא. עשיתי את זה כי רציתי להרגיע את המצב, אבל הדרך הזו שמה אותך באמצע ופגעה ביכולת שלנו להחליט יחד. זה לא תפקידך לפתור את המחלוקת שלנו. היום נדבר בינינו ונעדכן אותך בכלל החדש״.

ההורה שהגבול שלו בוטל אינו צריך לדרוש מהמתבגר לבחור בו או להודות שההורה השני טעה. אפשר לומר: ״כעסתי כי הרגשתי שמחקו את מה שאמרתי. הכעס הזה שייך לשיחה בין המבוגרים. אתה לא צריך להגן עליי״.

תיקון טוב אינו מוחק את המחלוקת. הוא מחזיר אותה למקום שאליו היא שייכת.

הסכמה אחת קטנה עדיפה על חזית אחידה מזויפת

הביטוי ״חזית אחידה״ נשמע כאילו שני הורים צריכים להציג תמיד אותה עמדה. זו דרישה לא מציאותית, ולעיתים היא רק דוחה את הפיצוץ.

במקום לנסות להסכים על כל תפיסת החינוך, בחרו מצב אחד שחוזר בבית ובנו עבורו הסכם קצר:

• מה העובדה שעליה אין ויכוח? למשל: מחר יש לימודים והמתבגר זקוק לשעות שינה.
• על מה בדיוק נועד הגבול לשמור? לא ״על סמכות״, אלא על שינה, בטיחות, אחריות או קשר.
• מהו הכלל הקטן ששני ההורים מסוגלים לקיים גם כשהמתבגר כועס?
• מה אומרים אם אחד מכם אינו בטוח? קבעו משפט קבוע: ״אני לא משנה תשובה לפני שדיברנו״.
• מתי בודקים אם הכלל עובד? לאחר שבוע, לפי שינה, עמידה בזמן ומספר הוויכוחים, ולא לפי השאלה מי ניצח.

אם אינכם מצליחים להסכים על הכלל, אפשר להסכים לפחות על תהליך: לא משנים החלטה מול המתבגר, לא מגייסים אותו לצד, וחוזרים אליו בזמן שנקבע. גם זו התחלה של שותפות.

מה שיטת מ.ס.ע ממפה כאן?

בשיטת מ.ס.ע לא עוצרים בשאלה מי ההורה הנכון. ממפים את הלופ שכל אחד מביא לרגע.

אצל הורה אחד המפה יכולה להיות: המתבגר כועס, אני מפרש שאני מאבד אותו, הגוף נדרך, ואני מבטל את הגבול כדי להחזיר קרבה. ההקלה מיידית, אבל אחר כך בן הזוג כועס והמתבגר לומד לעבור דרכי.

אצל ההורה האחר המפה יכולה להיות: הגבול שהצבתי שוב בוטל, אני מפרש שלא מכבדים אותי, ואני מקשיח או תוקף כדי להחזיר שליטה. לרגע אני מרגיש חזק יותר, אבל הבית נכנס למאבק והמסר החשוב הולך לאיבוד.

המיפוי מראה מה כל תגובה מנסה להשיג ומה המחיר שהיא גובה. בשלב הסילוק עובדים עם האמונה והפחד שמדליקים את התגובה האוטומטית. בשלב העצמאות בונים בחירות שאפשר לראות בבית: לעצור לפני שמבטלים, לדבר בלי לגייס את המתבגר, לחזור עם תשובה בזמן ולהחזיק גבול משותף גם כשאין הסכמה מלאה.

אם אתם מזהים שהגוף והראש כבר נכנסים למאבק לפני שהשיחה מתחילה, המאמר על התגובה האוטומטית לפני התפרצות מול הילד יכול לעזור לזהות את הרגע שקודם למילים. כדי להבין כיצד העבודה נעשית לאורך תהליך, אפשר לקרוא גם על הדרכת הורים בשיטת מ.ס.ע.

איך יודעים שהמצב מתחיל להשתנות?

לא מחפשים בית בלי מחלוקת. מחפשים סימנים ברורים לכך שהמתבגר כבר אינו מנהל את הקשר בין ההורים:

• הוא מקבל אותה תשובה גם כשהוא פונה להורה השני.
• אחד ההורים מסוגל לומר ״אני צריך לדבר איתה״ בלי להציג אותה כאויבת.
• אחרי טעות יש תיקון קצר, בלי האשמה ובלי חקירה.
• הכללים קטנים יותר, ברורים יותר ונשמרים לאורך זמן.
• המחלוקת עוברת לשיחה פרטית בין המבוגרים, ולא דרך חדרו של המתבגר.

השינוי אינו נמדד בכך שהמתבגר מרוצה מכל תשובה. הוא נמדד בכך שהוא יכול לכעוס על הגבול בלי לשאת גם את האחריות למערכת היחסים בין הוריו.

המתבגר צריך שני הורים, לא שני מחנות

שני הורים יכולים להיות שונים מאוד ועדיין לתת למתבגר בית שאפשר להבין. לשם כך הם אינם צריכים להסכים על הכול. הם צריכים להפסיק להשתמש בילד כדי להכריע את מה שלא הצליחו לפתור ביניהם.

בפעם הבאה שהמתבגר יבקש תשובה אחרת מההורה השני, אל תמהרו לראות בו מניפולטור ואל תמהרו לבטל את בן או בת הזוג. עצרו את המעבר בין המחנות, החזירו את השיחה למבוגרים וחזרו אליו עם החלטה שאפשר להסביר ולהחזיק.

כאשר אותו דפוס חוזר סביב מסכים, לימודים ושעות חזרה, הדרכת הורים למתבגרים אונליין יכולה לעזור למפות מה מפעיל כל אחד מכם, לשחרר את המאבק הסמוי על הסמכות ולבנות קו הורי ששומר גם על הגבול וגם על הקשר.