איזה הורה אתה ברגע הקשה?

יש רגע שכמעט כל הורה מכיר. הילד אמר משהו, אולי לא אפילו משהו גדול, ומשהו בך התהפך. אחר כך, כשהסערה שוככת, אתה יושב ושואל: למה הגבתי ככה? ידעתי שאסור. ועדיין.

זה לא כישלון. זה דפוס הגנה ישן שלוקח את ההגה לפני שהמחשבה מספיקה להגיע.

מה הדפוס שמפעיל אותך?

לכל הורה יש ארכיטיפ רגשי שמופיע ברגעי לחץ. זה לא אופי ולא פגם, זה מנגנון הישרדות שנבנה הרבה לפני שהיית הורה.

היונה נכנסת לפעולה מיד, מגינה ומחזיקה. הכוח שלה הוא הנוכחות. האתגר הוא לדעת מתי להרפות.

הינשוף עוצר לפני שהוא מגיב, מנתח ושוקל. הכוח שלו הוא הרוגע שהוא מביא. האתגר הוא שלפעמים הילד צריך חיבור ולא ניתוח.

הצבי קולט הכל. כשהילד כואב הוא כואב. הכוח שלו הוא אמפתיה אמיתית שהילד מרגיש. האתגר הוא ללמוד להיות נוכח בלי להיבלע.

הדוב נמצא. גם כשהכל מתפרק הוא מרכז ואינו נסוג. הכוח שלו הוא הנוכחות השקטה שמרגיעה. האתגר הוא שלפעמים הילד רוצה תגובה ולא רק המתנה.

5 סצנות. תגובה אחת. 3 דקות.

הכלי הזה לא שואל מה אתה חושב שאתה עושה. הוא שואל מה אתה עושה בפועל, ברגע שהלחץ עולה. התשובות מצטרפות לתמונה ברורה של הדפוס שמנהל אותך.

אם מה שעלה כאן נגע במשהו, כנראה שיש שם דפוס שכדאי לפגוש לעומק. שיחת היכרות קצרה ללא עלות מאפשרת לראות מאיפה הוא בא ואיך מפסיקים אותו.