למה אני מתפוצץ ופוגע באנשים גם כשלא רציתי?

יש רגעים שאתה מבין אותם רק אחרי שהם קורים. מישהו אמר משהו, הסתכל עליך בצורה מסוימת, צחק, דחף, או פשוט לא הפסיק לעקוץ . שנייה אחר כך אתה כבר מוצא את עצמך צועק, מקלל, דוחף או מרביץ. אחר כך מגיע השקט. לפעמים גם הבושה. אתה יודע שזה לא מה שרצית לעשות, אבל באותו רגע זה הרגיש כאילו מישהו אחר החליט במקומך.

אם אתה מחפש למה אני מתפוצץ ופוגע באנשים, כנראה שלא מספיק לך לשמוע שאתה צריך להירגע. אתה רוצה להבין איך זה קורה, ואיך אפשר לעצור לפני שעוד מישהו נפגע, כולל אתה.

הפגיעה לא מגדירה אותך, אבל היא כן דורשת אחריות

זה שפגעת במישהו לא אומר שאתה ילד אלים, מקולקל או אבוד. מותר להגיד את זה ברור, כי תווית כזאת יכולה לגרום לך לחשוב שכבר אין טעם לנסות אחרת. אבל חשוב להגיד עוד משהו ברור באותה מידה: עלבון, לחץ, בושה או כעס לא נותנים רשות לפגוע.

אפשר להבין מה הפעיל אותך בלי להמציא תירוץ. אפשר לקחת אחריות בלי למחוק את עצמך. שני הדברים צריכים להיות ביחד, כי רק כך אפשר לתקן ולבנות דרך אחרת לפעם הבאה.

לפני ההתפרצות יש בדרך כלל רגע קטן

לפעמים זה מתחיל בגוף. הלסת ננעלת, החזה מתחמם, הידיים מתכווצות או שהלב דופק מהר. לפעמים זה מתחיל במשפט שרץ בראש: "הוא משפיל אותי", "היא עושה ממני צחוק", "אם אני לא אחזיר עכשיו יחשבו שאני חלש". וברגע שהמשפט הזה משתלט, הפגיעה יכולה להיראות כמו הדרך היחידה להחזיר לעצמך מקום.

זה לא אומר שכל מי שכועס יפגע, ולא אומר שכל פגיעה נובעת מאותו מקום. אצל כל אחד צריך לבדוק מה היה הטריגר, מה הוא פירש, מה הוא הרגיש, ומה הפגיעה נתנה לו לרגע. לפעמים זו הקלה. לפעמים כוח. לפעמים הפסקה של ההרגשה של הבושה. המחיר הוא שההקלה עוברת, אבל נשארים הנזק, הפחד והסיפור שאנשים מספרים עליך.

במאמר על הצפה רגשית בגיל ההתבגרות אפשר לקרוא על הרגעים שבהם הגוף כבר מוצף, עוד לפני שיודעים להסביר מה קורה בפנים.

מה לעשות באותו רגע, לפני שנגרמת פגיעה

אם אתה מרגיש שאתה עומד לפגוע, המטרה הראשונה היא לא לפתור את הוויכוח. המטרה היא ליצור מרחק. לצאת מהחדר, ללכת לשירותים, לבקש ממורה או ממבוגר להפריד, לעמוד ליד חבר שאתה סומך עליו, או להגיד בקול פשוט: "אני לא מסוגל לדבר עכשיו בלי להתפוצץ."

זה לא לברוח מאחריות. זה לקחת עליה אחריות לפני שהכעס לוקח את ההגה. גם אם כבר דחפת, צעקת או קיללת, אפשר לעצור שם ולא להמשיך. עצירה באמצע אינה מוחקת את מה שקרה, אבל היא מונעת מהמצב להידרדר.

אחרי שנרגעת, לא חייבים לשחק אותה כאילו לא קרה כלום

תיקון מתחיל במשפט שלא מגלגל את האשמה: "פגעתי בך. זה לא היה בסדר." אפשר להסביר מה קרה לך, אבל אחרי שלקחת אחריות. לא "עשיתי את זה כי עצבנת אותי", אלא "נעלבתי וכעסתי, ובחרתי לפגוע. אני רוצה לתקן."

לפעמים התיקון הוא התנצלות. לפעמים צריך להחזיר משהו, לסדר מה שנשבר, לדבר עם הורה, מורה או מנהל, או להסכים שיהיו לתגובה שלך השלכות. זה לא נעים. אבל דווקא כאן נבנית ראיית מסוגלות חדשה: לא רק שאני מסוגל להתפוצץ, אני מסוגל לעצור, להודות ולתקן.

מיפוי: לא מה לא בסדר איתי, אלא מה קורה לי רגע לפני

בשיטת מ.ס.ע מתחילים במיפוי. לא יושבים מולך כדי להחליט מי אתה, אלא מנסים להבין את הלופ. מה קרה? מה פירשת? איזה פחד או עלבון עלו? מה הגוף עשה? מה עשית? ומה קיבלת מזה לאותו רגע?

לפעמים נגלה שהפגיעה מנסה לשמור עליך מפני תחושה ישנה של השפלה, חוסר אונים או חוסר מקום. זו לא מסקנה שקובעים מראש, ולא אבחון. זו שאלה שצריך לבדוק איתך, לא עליך. כשמבינים את הרגע, אפשר להתחיל לעבוד גם על מה שמפעיל אותו.

סילוק ועצמאות: לבנות בחירה במקום תגובה אוטומטית

סילוק אינו הבטחה שמחר לא תכעס יותר. הוא עבודה על הפחד, על המשפט הפנימי ועל ההגנה שמדליקים את אותו לופ. ובמקביל מתחילים לבנות עצמאות: לבחור פעולה אחת שעוזרת לך לא לפגוע, לבקש עזרה לפני שהמצב בורח, ולבדוק אחרי כל אירוע מה הצלחת לעשות אחרת.

המטרה אינה שתהיה ילד שקט כדי שאחרים יהיו מרוצים. המטרה היא שתוכל לכעוס, להיעלב ולעמוד על שלך בלי שהתגובה תהרוס את מה שחשוב לך. זה ההבדל בין להילחם על כבוד לבין לבחור איך אתה רוצה שיראו אותך.

מתי לא נשארים עם זה לבד

אם יש סכנה מיידית, פציעה, נשק, איום חמור, פחד לחזור לבית הספר או הביתה, אלימות שחוזרת, או אם אתה מפחד שלא תצליח לעצור את עצמך, פנה מיד למבוגר אחראי. הורה, מורה, יועצת, מנהל, קרוב משפחה או איש מקצוע. במצב חירום מיידי אפשר לפנות למוקד 100.

מ.ס.ע היא מסגרת אימונית רגשית, ולא תחליף לטיפול, לבדיקה רפואית או לתכנית בטיחות. כשיש סכנה, קודם שומרים עליך ועל מי שסביבך.

אם הכעס, ההתפרצויות או הפחד מהרגע הבא חוזרים ומתחילים לנהל את החיים שלך, אימון רגשי לנוער יכול להיות מקום שבו לא מדביקים לך תווית, אלא עובדים איתך על מה שמדליק את הלופ ועל היכולת לבחור אחרת.

הצעד הקטן להיום

אחרי הפעם הבאה שבה אתה מרגיש שהכעס עולה, נסה לכתוב לעצמך ארבעה דברים: מה קרה, מה אמרת לעצמך, מה הגוף עשה, ומה עשית. לא כדי להלקות את עצמך, אלא כדי שתוכל לזהות את הרגע מוקדם יותר בפעם הבאה. שם מתחילה בחירה.