שתיתי יותר מדי ואני מפחד לספר להורים: מה עושים עכשיו?

שתית ואתה מרגיש לא טוב עכשיו?

אם שתית ויש לך קושי בנשימה, בלבול חמור או הקאות חוזרות, בקש ממישהו שנמצא לידך להתקשר מיד למד״א 101. אם אתה לבד ומסוגל להתקשר, חייג בעצמך. אל תחכה לאישור מההורים או מהחברים. אם אינך בטוח עד כמה המצב מסוכן, תאר למוקד מה קורה ופעל לפי ההנחיות.

אם אתה ליד חבר ששתה וקשה להעיר אותו, הוא מפרכס או מתקשה לנשום, התקשר מיד ל־101. אל תשאיר אותו לבד ואל תחכה שיתעורר. אם אתה עצמך מרגיש לא טוב אחרי שתייה, פנה למבוגר פיכח ובקש שיישאר איתך. גם היעדר הסימנים האלה אינו מוכיח שהמצב בטוח.

למה אתה כותב לאמא ואז מוחק?

דמיין את הרגע הזה: אתה במסיבה, הראש מסתובב ויש לך בחילה. לפני שעה היה כיף. עכשיו אתה רוצה הביתה. אתה פותח את הוואטסאפ של אמא וכותב: ״את יכולה לבוא לקחת אותי?״. לפני שאתה שולח, אתה חושב על הרגע שבו תיכנס לאוטו והיא תריח את האלכוהול.

חבר רואה אותך עם הטלפון ואומר: ״עזוב, חכה קצת. עוד מעט תרגיש טוב״. אתה מוחק את ההודעה. לפחות בינתיים לא תצטרך להסביר לאמא מה קרה, ולא לחשוש שהחברים יכעסו שהבאת הורה למסיבה.

זו המחשה, לא מקרה אמיתי. היא מראה את המלכודת במשפט ״שתיתי יותר מדי ואני מפחד לספר להורים״: אתה צריך עזרה, אבל הדרך לקבל אותה עוברת בדיוק בשיחה שאתה מנסה להימנע ממנה.

לכן כדאי להפריד בין שתי החלטות: למי פונים עכשיו כדי לקבל עזרה, ואיך מדברים אחר כך על השתייה. אתה לא צריך לדעת מראש איך ההורים יגיבו כדי לספר להם שאתה מרגיש לא טוב.

״שתיתי יותר מדי״: מתי לא מחכים?

לפי מכוני הבריאות הלאומיים בארצות הברית (NIH), קושי להישאר ער, נשימה איטית או לא סדירה, פרכוס, עור כחלחל או חיוור מאוד ובלבול חמור יכולים להיות סימני הרעלת אלכוהול. גם הקאות, ובמיוחד כשיש ישנוניות או קושי לנשום, מחייבות התייחסות דחופה. לא צריך שכל הסימנים יופיעו כדי להזעיק עזרה.

המצב עלול להחמיר גם אחרי שהפסקת לשתות: אלכוהול שנותר בקיבה ובמעיים ממשיך להיספג לדם. גם אם אתה או החבר הפסקתם לשתות, אי אפשר להסיק מכך שהסכנה חלפה. לחכות עד הבוקר או לתת למי שמרגיש רע ללכת לישון עלול לעכב עזרה נחוצה.

אל תנסה להחליט לפי מספר הכוסות בלבד. גודל הכוס, חוזק המשקה, קצב השתייה ותרופות או חומרים נוספים משנים את הסיכון. אם יש חשד להרעלה, מתקשרים ל־101 ומספרים בדיוק מה ידוע ומה לא.

מה עושים עד שמגיעה עזרה?

אם אתה זה ששתה, הפסק לשתות וקרא למבוגר פיכח שיישאר איתך. אם אתה עוזר לחבר ששתה, אל תשאיר אותו לבד. אם הוא מקיא כשהוא ער, עוזרים לו להתכופף קדימה. אם הוא מחוסר הכרה אך נושם, משכיבים אותו על הצד ופועלים לפי הנחיות המוקד. אין לתת אוכל או שתייה למי שאינו ער לגמרי.

אם החבר אינו מגיב ואינו נושם כרגיל, מתקשרים ל־101, מפעילים רמקול ומבצעים את הנחיות המוקדן להחייאה. אל תנסה להסיע בעצמך אדם במצב כזה.

קפה, מקלחת קרה והליכה אינם מבטלים הרעלת אלכוהול. אל תנסה לגרום להקאה. אל תנהג ואל תעלה לרכב עם נהג ששתה. ספר למוקד על תרופות או חומרים נוספים, גם אם לא נעים לך לדבר עליהם.

המרכז הישראלי להתמכרויות מדגיש שאין לנסות לטפל לבד במי שאיבד הכרה אחרי שתייה, ושאין להיכנס לרכב עם נהג ששתה. החבר שאומר ״אני מרגיש בסדר״ אינו יכול להבטיח נסיעה בטוחה.

איך מספרים להורים ששתית?

לא צריך לפתוח בהתנצלות ארוכה או להסביר למה שתית. התחל במה שההורה צריך לדעת כדי לעזור: מה קרה, איפה אתה ואיך אתה מרגיש. למשל:

״אמא, שתיתי ואני מרגיש לא טוב. אני אצל ____, בכתובת ____. את יכולה לעזור לי?״

אם קשה לך להסביר, בקש מחבר פיכח לדבר במקומך ולמסור את הכתובת. כשיש סימני סכנה, מתקשרים קודם ל־101. אל תסתפק בהודעת וואטסאפ שאולי תישאר בלי תשובה.

יכול להיות שההורה יכעס או יתחיל לשאול שאלות. מותר לומר: ״אני אספר לך מה קרה. קודם אני צריך עזרה״. זה לא ניסיון להתחמק מהאחריות. אתה מוסר את המידע שנחוץ עכשיו ומשאיר את הוויכוח לשעה שבה תוכל לנהל אותו.

אם אתה חושש מאלימות בבית, פנה למבוגר אחר שאתה סומך עליו, כמו קרוב משפחה או הורה של חבר. גם כשאי אפשר לפנות להורים, צריך שמישהו ידע מה קורה ויוכל לעזור. בחשד להרעלה מתקשרים ל־101.

ומה אם החברים אומרים שאתה מגזים?

״אל תעשה מזה עניין״ יכול להישמע משכנע, במיוחד כשכולם סביבך ממשיכים כרגיל. אולי החבר באמת חושב שאתה בסדר. אולי הוא חושש שגם ההורים שלו יגלו ששתיתם. כך או כך, הביטחון שלו אינו בדיקה רפואית.

אתה לא צריך לשכנע את כל החבורה לפני שאתה מתקשר. אפשר לומר: ״אני מרגיש רע ואני מבקש עזרה״. גם חבר קרוב יכול לטעות לגבי חומרת המצב. מותר לך לפעול אחרת בלי להפוך את השיחה למבחן של החברות ביניכם.

קבוצת השווים, החברים בני גילך, חשובה לך. טבעי שתרצה להמשיך להיות חלק מהערב ולא להיות זה שכולם מדברים עליו מחר. אבל אם אתה נשאר למרות שאתה מרגיש רע רק מפני שאתה חושש שיצחקו עליך, התגובה שלהם כבר משפיעה על ההחלטה שלך יותר מהצורך לקבל עזרה. אפשר לבקש מחבר פיכח להישאר לידך בזמן השיחה, גם אם הוא חושב שאין סיבה לדאוג.

לפעמים אותו לחץ חברתי התחיל עוד לפני שהרגשת רע. לא רצית עוד כוס, אבל מישהו אמר ״מה קרה לך?״ ושתית כדי שלא יתחילו לשאול או לצחוק. זה לא בהכרח מה שקרה לך. אם כן, יש כאן שאלה שכדאי לחזור אליה כשהערב מאחוריך: מה הפך את הסירוב לקשה יותר מהשתייה?

כשהתאוששת: באיזה רגע ויתרת על מה שרצית?

אולי שתית כי נהנית, היית סקרן או רצית להשתחרר קצת. יכול להיות שלא היה שום לחץ מצד החברים. לא צריך להסביר כל שתייה דרך פחד מדחייה, ובקשת עזרה אינה מחייבת אותך להסכים עם כל מה שההורים חושבים על אלכוהול.

אבל אם רצית להפסיק לשתות ולא הפסקת, או רצית להתקשר ולא התקשרת, כדאי לבדוק את הרגע הזה. מה רצית לעשות? מה חשבת שיקרה אם תעשה אותו? ומה עשית במקום?

בהמחשה מתחילת המאמר, הנער מוחק את ההודעה לאמא ומרגיש פחות לחוץ: היא עדיין לא יודעת, והחברים לא צריכים להתמודד עם הורה שמגיע. אבל הבחילה לא השתנתה. הוא פתר לרגע את הפחד מהשיחה, בזמן שהבעיה שבגללה רצה להתקשר נשארה.

כדאי להבחין בין ״אני מרגיש טוב יותר״ לבין ״אני פחות מפחד שיגלו״. ההקלה השנייה יכולה לגרום להמתנה להיראות כמו החלטה טובה, גם כשהגוף עדיין זקוק לעזרה. זו אינה אבחנה רפואית, אלא דרך לזהות מה השפיע על ההחלטה.

עם מי מסכמים מראש שאפשר להתקשר בלילה?

לפני היציאה הבאה, בחר מבוגר שאתה סומך עליו ועוד אחד למקרה שלא יענה. שוחח איתם מראש. אפשר לומר: ״אם ארגיש לא טוב או אסתבך, אני רוצה לדעת שאני יכול להתקשר אליך גם בלילה. נוכל קודם לדאוג שאהיה בטוח, ואחר כך לדבר על מה שקרה?״

ודא שיש לך את המספרים ואתה יודע לשלוח מיקום. ברר גם מה עושים אם שניהם לא זמינים. ההסכמה שאתה מבקש היא שתקבל עזרה כשצריך. היא לא מחייבת את ההורה להסכים לשתייה או לוותר על שיחה ועל גבולות בהמשך.

כך, ברגע קשה, לא צריך להתחיל לנחש למי מותר להתקשר. כבר יש אדם שדיברת איתו ומשפט שאפשר לומר. ההכנה אינה הופכת שתייה לבטוחה, ובחשד להרעלה פונים ל־101 גם אם עדיין לא הצלחת להשיג אותו.

ואם קשה לך לומר לא גם בלי אלכוהול?

אחרי שהתאוששת, אפשר לבדוק אם הקושי הזה מוכר גם ממקומות אחרים. אתה מסכים לצאת כשאין לך כוח, צוחק מבדיחה שפוגעת בך או מסתיר טעות כי אתה חושש לאכזב. אם אתה מזהה את עצמך באחד המצבים האלה, העבודה אינה מסתכמת בללמוד משפט אסרטיבי. צריך להבין מה הופך את התגובה של האחר למפחידה כל כך עבורך.

בשיטת מ.ס.ע מתחילים במיפוי רחב: מה קורה בבית ועם חברים, איך הגיבו לאורך השנים כשביקשת משהו או טעית, ומה למדת מכך על עצמך. לפעמים עולה אמונה כמו ״אם אאכזב, לא ירצו אותי״ או ״לבקש עזרה זה להראות שאני חלש״. בודקים אם זה באמת הסיפור שלך מתוך החוויות שאתה מביא.

בשלב הסילוק עובדים על הפחד ועל האמונה שגורמים לך להסכים או להסתיר גם כשאתה רוצה אחרת. כשיש מספיק אמון ונכונות, אפשר לפגוש דרך תחושה, דימוי או זיכרון שעולה ממך את הילד שלמד שכדאי לשתוק כדי לא לאבד קשר. לא מחפשים בכוח זיכרון ולא קובעים עבורך מה קרה. המטרה היא לעבוד על מה שמחזיק את ההגנה, מעבר להבנה שאתה מפחד.

במקביל מגדירים מה אתה רוצה שיתאפשר בחיים שלך: לצאת עם חברים ולהישאר נאמן למה שמתאים לך, לומר שלא בא לך עוד כוס או לבקש עזרה בלי להסתיר עד הרגע האחרון. בשלב העצמאות מתרגמים את המטרה לצעדים ובודקים מה קורה בפועל. לא רק אם הבנת את הדפוס, אלא אם הצלחת לומר מה רצית גם כשמישהו התאכזב.

אימון רגשי לנוער מתקיים אונליין ויכול להתאים כשפחד מדחייה או מאכזבה גורם לך שוב ושוב לוותר על רצונך. המטרה נבחרת איתך, והקצב מותאם לבניית אמון. כשיש שתייה חוזרת שמסכנת אותך, קושי לשלוט בה או פגיעה בלימודים ובחיי היום־יום, צריך לפנות לאיש מקצוע בתחום הבריאות או ההתמכרויות. האימון אינו מחליף את הבירור הזה או עזרה רפואית דחופה.

לא צריך להחליט על כל העתיד כדי לבקש עזרה הלילה

יכול להיות שמחר תרצה לשנות משהו ביחס לשתייה. יכול להיות שעדיין לא. אתה לא צריך להבטיח שלא תשתה שוב כדי לקבל עזרה כשאתה מרגיש רע.

אם אתה עדיין מול ההודעה שלא שלחת, התחל במה שנחוץ: ״שתיתי, אני מרגיש לא טוב, אני כאן״. מסור גם מה וכמה שתית, ככל שאתה יודע, וכל מידע נוסף שצריך כדי לעזור. את השיחה על למה שתית ועל מה יהיה ביציאה הבאה אפשר לקיים אחרי שתקבל עזרה.

לבקש עזרה לא אומר שלא תצטרך להתמודד עם מה שקרה. זה אומר שלא תנסה להתמודד איתו לבד דווקא כשאתה זקוק למישהו לידך.