מה עושים כשרואים בריונות ולא רוצים להסתבך?

מישהו התחיל לחקות ילד מהכיתה. עוד שניים הצטרפו, ותוך כמה שניות כולם צחקו. ידעת שזה לא בסדר, אבל לא אמרת כלום. אולי אפילו חייכת יחד איתם, לא מפני שזה הצחיק אותך, אלא כדי שלא ישימו לב שאתה לא באמת איתם.

רק אחר כך, כשכבר היית לבד, נזכרת דווקא ברגע שבו חייכת. ואז הגיעו השאלות: למה עשיתי את זה? למה לא אמרתי כלום? ומה זה אומר עליי?

התשובה הקלה היא שפחדת. התשובה הכואבת יותר היא שאולי אתה פחדן. אבל שתיהן מפספסות משהו חשוב: באותו רגע לא שקלת רק אם לעזור למישהו. בדקת גם, כמעט בלי לחשוב, מה יקרה למקום שלך בקבוצה אם תצא נגדה.

שני דברים יכולים להיות נכונים באותו רגע

יכול להיות שידעת שמה שקורה לא בסדר, ובאותו זמן פחדת שאם תגיד משהו, המבטים יעברו אליך. יכול להיות שרצית לעזור, אבל לא רצית להיות הבא שיצחקו עליו. הרצון להגן על מישהו והרצון להגן על עצמך לא ביטלו זה את זה. הם התנגשו.

כשהכול קורה מול קבוצה, אנחנו לא מסתכלים רק על מי שנפגע. אנחנו בודקים גם את הפנים של האחרים: מי צוחק, מי שותק, מי נראה רגוע. אם כולם מתנהגים כאילו זו רק בדיחה, קל להתחיל לפקפק במה שהרגשת בעצמך.

לפעמים החיוך שמופיע לך ברגע כזה אינו אומר שאתה מסכים. הוא יכול להיות הסוואה קטנה שאומרת לקבוצה: אל תעבירו את זה אליי.

ההבנה הזאת אינה פוטרת אותך מאחריות. היא רק מפרידה בין מי שאתה לבין מה שעשית מתוך לחץ. אם תהפוך את הרגע הזה לזהות ותגיד לעצמך "אני פחדן" או "אני אדם שלא אכפת לו", לא תלמד ממנו דבר. אם תבין על מה ניסית להגן, תוכל להתכונן לבחירה אחרת.

למה כולם מחכים שמישהו אחר יזוז

כשכמה אנשים רואים את אותו הדבר, כל אחד יכול לחשוב שמישהו אחר כבר יעשה משהו. לפעמים השתיקה של כולם גם יוצרת תחושה שאולי האירוע אינו חמור כמו שנדמה לך. כך קבוצה שלמה יכולה להתנגד בפנים למה שקורה, ובכל זאת אף אחד לא זז.

לכן לא תמיד צריך נאום אמיץ. לפעמים אדם אחד שמפסיק לצחוק, נעמד ליד מי שנפגע או קורא לחבר נוסף, שובר את התחושה שכולם מסכימים.

מה עושים כשרואים בריונות ולא רוצים להסתבך

הפעולה הנכונה תלויה בסיכון. אם יש מכות, איום, חפץ מסוכן, קבוצה שמקיפה מישהו או חשש ממשי שתיפגע, אל תיכנס לעימות לבד. פנה מיד למורה, ליועצת, לשומר או למבוגר אחר שנמצא קרוב. אם יש סכנה מיידית ואין מבוגר זמין, פונים לעזרה דחופה.

אם אין סכנה מיידית, יש יותר משתי אפשרויות. אתה לא חייב לבחור רק בין להתעמת עם כולם לבין לא לעשות כלום.

אפשר לא להצטרף לצחוק. אפשר לגשת למי שנפגע ולהוציא אותו משם בתירוץ פשוט. אפשר לקרוא לחבר נוסף. אפשר לפנות למבוגר. ואפשר גם לעזור אחרי שהאירוע נגמר.

האפשרות האחרונה חשובה במיוחד. אם קפאת בזמן אמת, הרגע לא אבוד. אפשר לשלוח אחר כך הודעה: "ראיתי מה קרה. זה לא היה בסדר. אתה רוצה שאבוא איתך לדבר עם מישהו?" לפעמים הדבר הראשון שמי שנפגע צריך לדעת הוא שלא כולם חשבו שזה מצחיק.

ואם זה קרה בקבוצה או ברשת

אל תעביר סרטון, צילום או הודעה משפילה, גם לא כדי להראות לחבר מה קרה. אפשר לשמור צילום מסך רק לצורך דיווח, בלי להפיץ אותו הלאה. אל תוסיף תגובה שמגדילה את הקהל סביב הפגיעה. פנה בפרטי למי שנפגע ודווח למבוגר שיכול לפעול.

אם ביקשו ממך לשמור את זה בסוד אבל יש איום, פגיעה או חשש שמישהו אינו בטוח, אל תישאר לבד עם הסוד. אפשר לומר: "אני לא רוצה לעשות משהו מאחורי הגב שלך, אבל אני גם לא רוצה שתישאר עם זה לבד. בוא נבחר יחד למי מספרים."

האשמה שאחרי האירוע מספרת משהו חשוב

האשמה אינה תמיד הוכחה שאתה אדם רע. לפעמים היא מופיעה מפני שההתנהגות שלך באותו רגע לא התאימה לאדם שאתה רוצה להיות. זה הבדל גדול.

אם אתה רק מעניש את עצמך, אתה נשאר עסוק בשאלה מה לא בסדר בך. אם אתה מקשיב לפער, עולה שאלה שימושית יותר: מה הייתי רוצה להיות מסוגל לעשות בפעם הבאה, בלי לסכן את עצמי?

אולי המטרה שלך אינה לעצור קבוצה שלמה. אולי היא לא לצחוק כשהדבר לא מצחיק. אולי לשלוח הודעה אחת אחר כך. אולי לדעת לאיזה מבוגר לפנות. פעולה קטנה כזאת אינה פותרת את כל בעיית הבריונות, אבל היא נותנת לך ראיה חדשה: גם כשפחדתי, לא הייתי חייב לתת לפחד להחליט הכול.

בחר מראש את המדרגה שלך

אל תחכה לרגע הלחוץ כדי להמציא אומץ. בחר כבר עכשיו פעולה אחת שמתאימה לך: לא להצטרף, להתקרב למי שנשאר לבד, או להזעיק עזרה. בחר גם אדם אחד בבית הספר שאליו תוכל לפנות.

אם אתה מרגיש שליד חברים אתה נהיה אדם אחר, או שהפחד לאבד מקום גורם לך לעשות דברים שלא מתאימים לך, זה כבר נוגע גם ללחץ חברתי אצל מתבגרים. לפעמים האירוע אינו הבעיה היחידה. הוא חושף את המחיר שאתה משלם כדי להישאר בפנים.

כשהפחד מהקבוצה מנהל יותר מרגע אחד

אם שוב ושוב אתה שותק, מצטרף או משחק תפקיד כדי לא לאבד שייכות, עצה אחת לא תמיד מספיקה. בתהליך בשיטת מ.ס.ע לא באים לתקן אותך או ללמד אותך להיות גיבור. ממפים מה אתה חושש שיקרה אם תבלוט, מתי למדת שהמקום שלך תלוי בהתאמה לקבוצה, ואיזו תגובה אוטומטית מגינה עליך היום.

לאחר שמתחילים לעבוד על הפחד והדפוס, בוחרים מטרה ששייכת לך: לומר משפט אחד בלי למחוק את עצמך, לפנות לאדם אחד גם כשלא נעים, או להישאר חבר של הקבוצה בלי לעשות דברים שמרחיקים אותך מעצמך. מודדים תנועה דרך הרגעים שבהם הצלחת לבחור מעט יותר, לא דרך מבחן באומץ.

שתיקה ברגע אחד אינה מספרת את כל הסיפור עליך. השאלה החשובה היא מה תבחר לעשות אחרי שהבנת על מה ניסית להגן.