ההורים גרושים ואני לא מרגיש בבית. מה עושים?

עידו מגיע לאבא ביום רביעי עם התיק מבית הספר ושקית בגדים. כשהוא מוציא את המחשב, הוא מגלה שהמטען נשאר אצל אמא. אבא מציע שיתקשר אליה. עידו אומר שלא משנה, יסתדר, ומשאיר את המחשב בתיק. הוא כבר עייף מהמחשבה על עוד נסיעה בשביל משהו ששכח.

אחר כך חבר שואל אם אפשר לבוא אליו בשישי. עידו מתחיל לכתוב שכן, מוחק ובודק איפה הוא אמור לישון. אצל אמא הוא יודע איפה יושבים ואיפה הדברים שלו. אצל אבא יש מיטה, אבל המדף לידו מלא בארגזים שעוד לא נפרקו מאז המעבר. הוא לא בטוח לאן להזמין את החבר, ובסוף עונה שעדיף להיפגש בחוץ.

אף אחד לא אמר לו שאינו רצוי. אבא אפילו שמח כשהוא מגיע. ובכל זאת עידו מרגיש שבכל מעבר הוא צריך להתארגן מחדש על החיים שלו. יש לו שתי כתובות, אבל קשה לו להרגיש שפשוט הגיע הביתה.

איך מתמודדים עם המעבר בין שני בתים אחרי גירושי ההורים?

אם גם אתה חי בשני בתים ולא מרגיש בבית, כדאי להתחיל במה שחסר לך ברגע מסוים: מקום לדברים שלך, פרטיות, שגרה שאפשר לסמוך עליה או זמן שבו ההורה באמת פנוי אליך. אפשר לבקש שינוי מסוים בכל בית בלי לקבוע איזה הורה טוב יותר ובלי להכריע איפה אתה אוהב יותר להיות.

מותר לך לאהוב את אבא ולהיות מתוסכל ממה שקורה בבית שלו. מותר לך להרגיש נוח אצל אמא ועדיין להתגעגע לזמן שהיה לכם יחד לפני הפרידה. לפעמים כמה רגשות מופיעים באותו ערב: געגוע, עלבון, כעס ואשמה על כך שבכלל קשה לך. אין צורך לבחור רגש אחד כדי שתוכל להסביר מה אתה צריך.

אם הקושי הוא בעיקר שכל הורה נותן תשובה אחרת, המאמר על כללים שונים בשני בתים מפריד בין בקשה שלך לבין התיאום שהמבוגרים צריכים לעשות.

למה אני מרגיש אורח בבית של אבא או אמא?

תחושת אורח יכולה להתעורר כשאין לך מקום קבוע, כשקשה לתכנן את היום או כשהזמן עם ההורה מרגיש כמו ביקור שצריך להצליח בו. כדי להבין מה קורה אצלך, בדוק מתי בדיוק התחושה עולה. האם כשמפנים את החפצים שלך בין הביקורים, כשאתה צריך לבקש רשות על כל דבר, או כשיש מיטה מוכנה אבל אין כמעט זמן יחד?

אצל עידו, המטען שנשכח הוא קושי מעשי. המדף המלא מעלה אצלו שאלה אחרת: האם אבא פינה לי מקום כאן, או שאני מגיע לכמה ימים וצריך להסתדר עם מה שיש? זו המשמעות שעידו נותן למה שהוא רואה. ייתכן שאבא פשוט לא הספיק לסדר את הארגזים ואינו יודע מה עובר עליו. כדי להבין, צריך לברר גם את המציאות בבית וגם את מה שעידו למד ממנה על מקומו.

מחקר אורך של Rejaän ועמיתותיה, שפורסם ב־2024 בקרב 166 מתבגרים למשפחות גרושות, בחן את הקשר בין המפגשים והתקשורת עם ההורים לבין תחושת השייכות למשפחה. לאורך זמן, השייכות נובאה בעיקר על ידי איכות הקשר הכללית. המחקר נותן סיבה לבדוק איך הקשר נחווה, לצד סידורי המגורים. הוא אינו קובע מה חסר לנער מסוים או כמה ימים עליו לשהות בכל בית.

לכן שווה לשים לב גם לדברים שקורים כשכל הציוד נמצא. האם אפשר לשבת ליד אבא בלי שצריך לתכנן בילוי? האם מתעניינים במה שקורה אצלך גם בימים שאתה אצל אמא? האם יש לך מקום לנוח, להתעצבן קצת או להזמין חבר בלי להרגיש שאתה מקלקל את הביקור? אלה שאלות על חיי יום יום ועל הקשר בתוכם.

אפשר לשמוח לפגוש הורה ובכל זאת לרצות להרגיש שיש לך אצלו חיים, גם בין הבילויים.

איך לבקש מההורים מקום משלי ויותר פרטיות?

במקום להתחיל מכל מה שלא עובד, בחר רגע שחוזר ומכביד עליך. אצל עידו זה הערב שבו הוא רוצה לפתוח מחשב ולעשות משהו לעצמו, אבל שוב חסר לו ציוד. אם הוא אומר שאף פעם אין לו פה כלום, אבא עלול להתחיל למנות מה קנה. אם הוא מספר מה חסר ומה הוא מנסה לעשות, קל יותר להבין מה צריך להשתנות.

עידו יכול לומר לאבא: אני רוצה שאוכל להגיע ולפתוח את המחשב בלי לבדוק בכל פעם מה הבאתי. נוכל למצוא מקום קבוע למטען ולדברים שלי? אם אי אפשר לקנות מטען נוסף, אפשר לבדוק דרך אחרת, כמו מקום קבוע לאריזה או בירור משותף מה צריך לעבור איתו. השאלה היא מה יעזור בפועל במסגרת האפשרויות שיש.

אפשר לבקש גם פרטיות וזמן. למשל, לשאול לפני שנוגעים בחפצים שלך, לסכם מתי יש שקט בחדר המשותף, או לקבוע זמן קבוע שבו אתה וההורה אוכלים ומדברים בלי טלפון. כדי שתוכל לתכנן מפגש עם חבר, אפשר לבקש לדעת מראש מה התוכנית לאותו ערב. אין צורך להצדיק כל בקשה באמצעות השוואה לבית האחר.

מה יעזור לי להרגיש בבית בשני הבתים?

אפשר לעשות בדיקה קצרה בשם מקום, רצף וקשר. זו דרך לארגן בקשה אחת, לא מבחן שקובע עד כמה המשפחה שלך מתפקדת.

מקום. מה הייתי רוצה שיהיה שלי או שיעמוד לרשותי כשאני מגיע? מדף, קופסה סגורה, אפשרות להתלבש בפרטיות או מקום נוח להכין שיעורים. כתוב מה קורה היום ומה זה מקשה עליך לעשות.

רצף. מה אני צריך לדעת כדי לתכנן את החיים שלי? איפה אהיה ביום שיש מפגש, איך אגיע לאימון, מה צריך להביא ומתי אקבל תשובה. החלק שלך הוא לומר מה מתוכנן ומה חסר. הסעה או תיאום שדורשים החלטה של שני ההורים נשארים באחריותם.

קשר. מה חסר לי עם ההורה עצמו? זמן לדבר, התעניינות בחברים, אפשרות לשבת יחד בלי שיחה על הגירושין. אם מה שחסר הוא הקשבה, עוד חפץ בחדר לא בהכרח ייתן מענה. אפשר לבקש: הייתי רוצה שנשב קצת יחד כשאני מגיע, לפני שכל אחד הולך לעניינים שלו.

עכשיו חבר את הבקשה לאירוע אחד: כשאני מגיע ואין מקום להניח את הדברים שלי, אני משאיר הכול בתיק ומרגיש שאני רק עובר פה. הייתי רוצה שנפנה יחד מדף שיישאר שלי גם כשאיני כאן. הבקשה אינה חייבת להישמע בדיוק כך. העיקר שההורה יבין מה קורה, איך אתה חווה את זה ומה אתה מבקש ממנו לעשות.

אם קשה למצוא אדם שיקשיב, במאמר ההורים שלי מתגרשים, עם מי לדבר תמצא דרך לפתוח שיחה על מה שעובר עליך.

אין לי חדר משלי אצל ההורים. איך משיגים פרטיות?

לא בכל בית אפשר להקצות חדר נפרד, וגם אחים שחיים בבית אחד חולקים לפעמים חדר. אפשר לחפש עם ההורה דרך לפרטיות ולמקום אישי בתוך הבית הקיים: מגירה שלא מפנים כשאתה יוצא, קופסה שאחרים אינם פותחים, זמן מוסכם לשימוש בחדר או מקום קבוע לציוד. הצורך שלך ראוי לשיחה גם כשהפתרון הראשון אינו אפשרי.

איך לבקש שינוי בלי שההורה יחשוב שאני לא רוצה להיות אצלו?

אפשר לפתוח ברצון שלך להיות חלק מהבית, ואז לומר מה מקשה עליך. למשל, חשוב לי שיהיה לי נוח כאן ואוכל גם להזמין חבר. כרגע אני לא יודע איפה נוכל לשבת. אפשר לחשוב יחד מה יתאים? אתה מסביר מה יעזור לך להיות שם יותר בנוחות. אין צורך להבטיח שההורה לא ייעלב, וגם אין לך שליטה מלאה על הרגש שלו.

אם אבא אומר שעשה הכול כדי שיהיה לך טוב, אפשר להכיר במאמץ ולחזור לבקשה: אני יודע שהכנת לי מיטה ושאתה שמח שאני בא. אני רוצה שגם הדברים שלי יישארו פה במקום קבוע. כך אתה מסביר מה עדיין חסר בלי למחוק את מה שכבר עשה. אינך צריך לומר שטוב לך אם זה לא מה שאתה מרגיש.

אם אתה גם מסתיר שנהנית אצל ההורה האחר כדי לא להכאיב, כדאי לקרוא על אשמה כשנהנים אצל אחד ההורים. זה קושי קרוב, שדורש בירור משלו.

ייתכן שבאותו ערב הוא לא יהיה פנוי לשמוע. אפשר לבקש זמן אחר ומוגדר לשיחה. אם לאורך זמן הבקשות שלך נדחות, אתה נשלח שוב ושוב מהורה להורה או חושש לדבר, כדאי לשתף מבוגר שאתה סומך עליו במה שקורה בפועל. אינך צריך לשכנע את הוריך להסכים ביניהם כדי שתהיה זכאי לעזרה. אם אתה חושש מפגיעה או מאיום, פנה למבוגר בטוח מחוץ למצב ושתף גם בפחד מתגובת ההורה; ניסוח מוצלח יותר אינו המענה לסכנה.

למה אני מפחד לבקש מההורים את מה שאני צריך?

נחזור לעידו. נניח שהוא כבר יודע שהיה רוצה מדף משלו וזמן עם אבא. כשהוא חושב להעלות את זה, הוא רואה שאבא עייף אחרי העבודה. עולה בו אשמה: הוא כבר מתאמץ בשבילי, ועכשיו גם אתלונן. הוא אומר שהכול בסדר ונכנס לחדר. באותו רגע נחסכת ממנו אי הנעימות. אחר כך הוא שוב נשאר עם תחושת האורח שלא הצליח להסביר.

כאן יש מקום לברר מה השתיקה שומרת עבורו. האם הוא חושש לפגוע באבא, להישמע כפוי טובה או לשמוע שאין אפשרות לשנות? אלה כיוונים לבדיקה, לא מסקנה על כל נער שחי בשני בתים. לפעמים ההורה באמת לא מקשיב, לפעמים חסר ניסוח, ולפעמים ניסיון קודם ממשיך להפעיל פחד גם כשכעת יש מקום לשיחה.

על דרך העבודה במיפוי, סילוק ועצמאות אפשר לקרוא בעמוד שיטת מ.ס.ע.

איך אימון רגשי עוזר לנער שהוריו גרושים?

באימון רגשי לנוער איתי, יוסי מדלסי, נתחיל מהמקום שאתה רוצה ליצור בחיים שלך. למשל, להגיע לאבא ולהרגיש בנוח לפתוח את התיק, לתכנן מפגש עם חבר ולומר מה חסר לך בלי לוותר מיד. בשיטת מ.ס.ע ממפים מה קורה לפני שאתה שותק: מה ראית, מה הרגשת, איזו משמעות נתת לזה ומה חששת שיקרה אם תמשיך לדבר.

אצל עידו אפשר לברר אם הוא למד שכל בקשה מוסיפה להורה עוד קושי, ולכן עדיף להסתדר לבד. אם זה מה שמתגלה, לא מסתפקים בהסבר שמותר לבקש. בשלב הסילוק עובדים בהסכמה ובקצב שלו עם תת המודע והחלק המגן, דרך הרגש, התחושה או הדימוי שעולים סביב החסם. העבודה מכוונת לשחרור האמונה וההגנה שמצמצמות אותו, ולהטמעת היכולת לתת מקום גם לצרכים שלו בתוך קשר.

לאחר שחרור החסם שעצר אותו עוברים לשלב העצמאות, לעבודה אימונית על המטרות שהוא רוצה להגשים. מה עידו רוצה שיהיה בחיים שלו בין שני הבתים? יותר זמן עם חברים, חוג שפחד לנסות או קשר קרוב יותר עם אבא? יחד הופכים את המטרה שהוא בוחר לצעדים שמתאימים למציאות שלו ומגדירים איך לבדוק התקדמות. הוא יכול להתחיל במקום קבוע לדברים שלו, ובהמשך לתכנן להזמין חבר. במפגש הבא בודקים מה ניסה, מה קרה ומה הצעד הבא. אם מתגלה חסם נוסף, עובדים גם עליו. כך השחרור מתחבר לבנייה של החיים שהוא רוצה.

בעמוד אימון רגשי לנוער מפורט איך מתחילים את הליווי ומה מבררים בתחילת הדרך.

בליווי יש לך מקום משלך לברר גם רגשות שלא תרצה לומר מיד להורים. בתחילת התהליך מבהירים איתך ועם ההורים את גבולות הפרטיות והעדכונים. העבודה מתקיימת אונליין ומתוך הנכונות שלך, למען מטרות שלך. אם נדרש שינוי מצד ההורים, האחריות שלהם נשארת אצלם; ההתקדמות שלך אינה תלויה בכך שתצליח לתקן את הקשר ביניהם.

איך אדע שאני מתחיל להרגיש יותר בבית?

נניח שעידו ואבא פינו מדף. בפעם הבאה עידו מגיע והדברים עדיין שם. זה שינוי שאפשר לראות, אבל כדאי לבדוק גם מה נשאר קשה. אולי כעת נוח לו יותר להתארגן, ובכל זאת הוא מחכה שאבא יתעניין בו במקום לשבת מול הטלפון. אז הבקשה הבאה כבר נוגעת לזמן שלהם יחד. המדף לא סיים את התהליך; הוא עזר להפריד בין שני צרכים שקודם הרגישו כמו אותה מועקה.

בתרחיש כזה, התקדמות יכולה להיות גם הודעה פשוטה לחבר: אני אצל אבא בשישי, אבדוק איתו אם אפשר לבוא אליי. עידו עדיין צריך לתאם, אבל כבר יכול לדמיין את חייו גם בבית הזה. הוא אינו חייב להרגיש אותו דבר בשני הבתים. הוא מחפש דרך שבה יהיה מקום לדברים, לקשרים ולרצונות שלו בכל אחד מהם.

לפני המעבר הבא, בחר רגע אחד שהיית רוצה שיהיה קל יותר. כתוב מה קורה בו, מה אתה מרגיש ומה היית רוצה לבקש. ואם שוב מצאת את עצמך מוחק הודעה, אומר שלא חשוב או מוותר לפני שניסית, אפשר להביא גם את הרגע הזה לעבודה איתי. ממנו נוכל להבין מה עוצר אותך ולבנות את היכולת לבטא את עצמך ולהתמודד עם התשובה.

בספריית המאמרים לנוער אפשר להמשיך לשאלות נוספות על הבית, הקשרים והבחירות שלך.