פרפקציוניזם אצל בני נוער

המתבגרת שלכם חוזרת עם 95 במבחן. אתם מחייכים, כבר רוצים לברך אותה, אבל היא מניחה את הדף על השולחן ואומרת שהכול נהרס בגלל טעות אחת.

אתם מנסים להחזיר פרופורציות. זה ציון מצוין, אתם אומרים. היא שומעת משהו אחר: אתם לא מבינים עד כמה אסור היה לי לטעות.

ברגע כזה קל להתבלבל. מצד אחד אתם לא רוצים לכבות שאפתנות, השקעה ורצון להצליח. מצד שני, אתם רואים שהישג שאמור לשמח אותה נעשה עוד מבחן לערך שלה. כאן מתחילה השאלה החשובה: מתי רצון לעשות טוב הופך לפרפקציוניזם אצל בני נוער, ומה אפשר לעשות בלי להפוך גם את השיחה עליו לעוד מבחן?

פרפקציוניזם אצל בני נוער אינו פשוט רצון להצליח

שאיפה גבוהה אומרת: חשוב לי להצליח, ולכן אתכונן, אלמד ואנסה להשתפר. פרפקציוניזם מכאיב אומר: אני חייב להצליח, כי טעות עלולה לומר שאני לא מספיק חכם, מוכשר או ראוי.

מבחוץ שתי התגובות יכולות להיראות זהות. בשתיהן המתבגר משקיע, בודק ומתעקש על איכות. ההבדל מתגלה במה שקורה כשהמציאות אינה מושלמת. האם הוא מסוגל להתאכזב ולהמשיך, או שטעות אחת מוחקת בעיניו את כל מה שעשה?

מחקרים מבדילים בין חתירה לסטנדרטים גבוהים לבין חששות פרפקציוניסטיים, כמו פחד מטעות, ספק מתמשך וביקורת עצמית. מטא־אנליזה של 37 מחקרים ובהם 8,901 תלמידים וסטודנטים מצאה שהקשר בין פרפקציוניזם להישגים מורכב: חתירה גבוהה נקשרה במידה מסוימת להישגים, ואילו החששות הפרפקציוניסטיים נקשרו לתוצאות לימודיות פחות טובות. המסקנה אינה שצריך להנמיך שאיפות, אלא שצריך לבדוק מה מחזיק אותן.

איך מזהים שההישג כבר מנהל את הערך העצמי?

לא מסתכלים רק על הציון. בודקים את המחיר.

האם הוא דוחה הגשה מפני שהיא עדיין לא מושלמת? האם היא מוחקת עבודה טובה ומתחילה מחדש? האם טעות קטנה גוררת שעות של בכי או הלקאה עצמית? האם הוא נמנע ממקצוע, חוג או תחרות שבהם לא מובטחת לו הצלחה? האם מחמאה מרגיעה רק לדקה לפני שמופיע היעד הבא?

הסימן המרכזי אינו כמה גבוה המתבגר מכוון, אלא כמה מעט חופש נשאר לו סביב המטרה. כשהוא יכול לבחור להשקיע, לנוח, לבקש עזרה, לטעות ולתקן, השאיפה משרתת אותו. כשהוא מרגיש שאין לו רשות להיות פחות ממושלם, השאיפה מתחילה לנהל אותו.

סקירה ומטא־אנליזה שכללה 121 מחקרים בצעירים בני 6 עד 24 מצאה קשרים בין ממדים של פרפקציוניזם לבין תסמינים של חרדה, דיכאון ו־OCD. זו אינה הוכחה שפרפקציוניזם גורם להפרעות האלה אצל כל נער, והיא בוודאי אינה אבחנה. היא כן סיבה להתייחס ברצינות למצוקה ולא לפטור אותה במשפט כמו הלוואי ואלה היו הבעיות שלי.

למה המשפט אבל קיבלת 95 לא באמת מרגיע?

כי אתם מדברים על המספר, והוא מדבר על המשמעות.

בעיניכם חסרות חמש נקודות. בעיניו הטעות יכולה להישמע כמו הוכחה: לא הייתי מספיק מוכן. אם לא הייתי מספיק מוכן, אני מאכזב. אם אני מאכזב, אולי אני כבר לא הילד החכם שכולם חושבים שאני.

זה לא אומר שכל מתבגר חושב כך, ולא נכון להניח מראש מה מסתתר מתחת לציון. אבל כאשר התגובה גדולה בהרבה מהאירוע, כדאי לעבור משכנוע לסקרנות: מה הציון הזה אומר לך על עצמך? ממה אתה חושש שיקרה עכשיו?

השאלות האלה אינן חקירה. הן פותחות פתח להבדיל בין מה שקרה לבין הסיפור שנדבק אליו.

איך הורים מחזקים פרפקציוניזם גם כשהכוונה טובה?

לפעמים הבית אינו ביקורתי בכלל, ובכל זאת הילד מפתח פרפקציוניזם. מזג, בית הספר, תחרות, הרשתות וחבורת השווים יכולים להיות חלק מהתמונה. ההורה אינו המקור היחיד, ולא נכון להפוך אותו לאשם.

ובכל זאת, להורה יש השפעה. מטא־אנליזה על התנהגויות הוריות ופרפקציוניזם מצאה קשר בין ציפיות וביקורת הורית לבין ממדים של פרפקציוניזם. המחקרים ברובם מתאמיים, ולכן אי אפשר להסיק שכל ציפייה הורית יוצרת פרפקציוניזם. אפשר כן לבדוק איזה מסר הילד שומע לאורך זמן.

גם שבח יכול להפוך ללחץ כשהוא מתמקד רק בזהות: אתה הגאון של המשפחה, את תמיד מספר אחת, ידעתי שלא תאכזב. הילד מקבל אהבה וגאווה, אבל עלול גם ללמוד שיש תפקיד שאסור לו לאבד.

אפשר להתעניין בהישג בלי להפוך אותו לזהות: ראיתי כמה השקעת. מה עזר לך? איפה הסתבכת? במה אתה גאה מעבר לציון? כך ההצלחה נשארת חוויה חשובה, אבל אינה נעשית הוכחה יחידה למי שהוא.

שלוש תגובות טובות שלא באמת עוזרות

הראשונה היא להרגיע מיד: זה רק מבחן. עבור הילד זה אינו רק מבחן, לפחות לא באותו רגע. לפני שמכניסים פרופורציות, צריך להראות שראיתם את האכזבה.

השנייה היא להבטיח שבפעם הבאה יקבל 100. ההבטחה אולי מרגיעה עכשיו, אבל משאירה את הפתרון תלוי בתוצאה הבאה.

השלישית היא להוריד ממנו הכול. אם הוא מפחד להגיש, ההורה משלים; אם היא חוששת להתקשר למורה, ההורה מתקשר במקומה. העזרה מצמצמת מצוקה לרגע, אבל עלולה למנוע מהמתבגר לצבור ראיה שהוא מסוגל לפעול גם כשהתוצאה אינה מובטחת.

מה לומר ברגע שבו טעות מרגישה כמו כישלון?

אפשר להתחיל כך: אני רואה שהטעות הזאת באמת כואבת לך. אני לא אנסה לשכנע אותך עכשיו שלא צריך להיות לך אכפת.

אחר כך להפריד בין האירוע לזהות: קיבלת תוצאה שלא רצית. זה לא אומר שאתה כישלון, וזה גם לא מבטל את ההשקעה שלך.

ולבסוף להחזיר בחירה: אתה רוצה שאקשיב, שנבדוק יחד מה אפשר ללמוד, או שכרגע אתה צריך זמן?

המטרה אינה לגרום לו להרגיש טוב מיד. המטרה היא לעזור לו להישאר בקשר עם עצמו גם כשהוא מאוכזב, בלי שטעות אחת תחליט מי הוא ומה יעשה הלאה.

התרגיל הקטן: להחליף מבחן ערך בניסוי למידה

בחרו משימה אחת שבה המתבגר נתקע מפחד שלא תצא מושלם. הגדירו מראש גרסה טובה מספיק שאפשר לסיים בזמן מוגבל. למשל, טיוטה של עשרים דקות, שאלה אחת למורה או הגשה לאחר שתי בדיקות במקום שבע.

לפני הפעולה שאלו: ממה אתה חושש שיקרה אם זה לא יהיה מושלם? אחרי הפעולה בדקו: מה קרה בפועל, מה הצלחת לשאת ומה למדת על היכולת שלך?

זה אינו תרגיל להתרשלות. הוא בונה ראיה חדשה: אני יכול להשקיע בלי להיות שבוי של השלמות. פחדתי, פעלתי, התמודדתי ונשארתי אני גם כשהתוצאה לא הייתה בשליטתי.

איך מ.ס.ע עובדת עם פרפקציוניזם אצל בני נוער?

במ.ס.ע לא מתחילים מהניסיון לשכנע את הנער שהוא מספיק טוב. מתחילים במיפוי של חוויית החיים: מתי הוא למד שהצלחה נותנת לו מקום, מה קרה כשהוא טעה, איזה תפקיד תפס בבית או בכיתה, ואיזו אמונה נבנתה עם הזמן.

הלופ יכול להיראות כך: יש מבחן. עולה המחשבה שאם אטעה יגלו שאני לא באמת חכם. הגוף נדרך. אני לומד עד הלילה, בודק שוב ושוב או דוחה את ההתחלה. ההקלה מגיעה רק כשאני מקבל אישור, אבל היא קצרה, ולכן במבחן הבא אני צריך להתאמץ אפילו יותר.

בשלב הסילוק עובדים עם הפחד והאמונה שמחזיקים את הצורך להיות מושלם, ועם החלק הצעיר שלמד שטעות מסכנת שייכות, אהבה או ערך. לא ממציאים סיפור ילדות ולא כופים זיכרון. פוגשים את מה שהמתבגר עצמו מביא.

בשלב העצמאות מתחילים לבנות מטרה שאינה רק פחות לחץ. למשל להגיש עבודה בזמן, לחזור לחוג שבו אינו המצטיין, לבקש עזרה בלי להתבייש או לנוח ערב לפני מבחן. השינוי נמדד בחיים: האם הוא מסוגל לבחור את מידת ההשקעה שמתאימה למטרה, ולא רק את המידה שמרגיעה את הפחד.

בתהליך של אימון רגשי לנוער אפשר למפות את הלופ, לעבוד עם האמונה שמתחתיו ולבנות צעדי בחירה שמחזירים לנער את היכולת לשאוף בלי שההישג יקבע את ערכו. במקביל, הדרכת הורים עוזרת להורה לזהות מתי עידוד נהפך ללחץ ומתי ההצלה מונעת מהילד לפגוש את היכולת שלו.

מתי פרפקציוניזם דורש עזרה מקצועית נוספת?

אם מופיעים ירידה חדה בתפקוד, הימנעות ממושכת מבית הספר, התקפי חרדה, טקסים ובדיקות כפייתיות, פגיעה באכילה או בשינה, פגיעה עצמית או אמירות של חוסר תקווה, לא מסתפקים בטיפים או באימון. פונים לאיש מקצוע מתאים להערכה ולטיפול.

גם בלי סימן קיצוני, כדאי לבקש עזרה כשהבית כולו כבר מסתובב סביב ציונים, טעויות והרגעות, או כשהמתבגר אינו מסוגל לנסות דבר שבו לא מובטח לו להיות מצוין.

המטרה אינה לגדל ילד שפחות אכפת לו

המטרה היא לא להחליף שאפתנות באדישות. היא לעזור למתבגר להחזיק שאיפה בלי להפוך אותה לתנאי לאהבה, לשייכות או לערך.

אפשר לרצות 100 ולהתאכזב מ־95. השאלה היא האם אחרי האכזבה נשארת יכולת ללמוד, לנוח, לבקש עזרה ולבחור את הצעד הבא. שם נמצאת העצמאות: לא בעולם שבו אין טעויות, אלא ביכולת להישאר נאמן למה שרוצים ליצור גם כשהטעות כבר קרתה.