נידוי חברתי: למה "תתעלם מהם" זו עצה שנלחמת בביולוגיה

הוא נכנס לאוטו ואמר את זה כאילו הוא מדווח על מזג האוויר. "אף אחד לא דיבר איתי כל היום." לא בכה. לא התלונן. פשוט מסר נתון.

והיא, שרצתה יותר מהכול להוריד ממנו את הכובד, אמרה את המשפט הכי אוהב שהיה לה זמין באותה שנייה. "אל תיתן להם את הסיפוק. תתעלם מהם."

הוא הסתכל בחלון ואמר בסדר.

זה היה הדבר האחרון ששמעה ממנו על החברים שלו בחודשיים הבאים.

למה הורים אומרים לילד להתעלם מהחרם

אף אחד לא לימד אותנו להיות הורים. "תתעלם מהם" הוא לא קשיחות ולא רשלנות, הוא מה שאמרו לנו כשהיינו בגיל שלו. ובמובן אחד זה אפילו עבד. הפסקנו לספר. וכשהפסקנו לספר זה נראה מבחוץ כאילו הפסקנו לכאוב, ההורה שלנו נשם לרווחה, ושנינו נשארנו עם הרושם שהעצה הצליחה.

אנחנו מעבירים אותה הלאה לא כי אנחנו לא רגישים, אלא כי היא הדבר היחיד שיש לנו ביד כשאין לנו שליטה. אי אפשר לתקן את הקבוצה, אי אפשר להכריח מישהו להזמין אותו, אז לפחות אפשר להציע לו עמדה. "תתעלם" נשמע כמו כוח. הוא נשמע כמו הצעה להיות מעל זה.

הבעיה איתו היא לא חינוכית ולא מוסרית. היא נוירולוגית.

מה בדיוק נדלק במוח כשמדירים אותנו

בשנת 2003 הכניסו נעמי אייזנברגר ומתיו ליברמן משתתפים לסורק MRI ונתנו להם לשחק משחק כדור פשוט על מסך, לכאורה מול שני שחקנים נוספים. בשלב מסוים שני האחרים הפסיקו להעביר להם את הכדור. זה כל האירוע. אין קללות, אין דחיפות, אין אף מילה. שלוש דקות של להיות מחוץ למשחק.

מה שנדלק היה הקורטקס הצינגולרי הקדמי, אותו אזור שמעורב בחוויה של כאב גופני. וככל שהמשתתף דיווח על מצוקה גדולה יותר, כך הפעילות שם הייתה חזקה יותר.

המוח לא מחזיק שתי מחלקות נפרדות, אחת לכאב אמיתי ואחת לכאב חברתי. הוא מחזיק אחת.

ואם זה עדיין נשמע כמו דימוי, יש ניסוי אחד שקשה להתווכח איתו. נייתן דה-וול וצוותו נתנו למשתתפים משכך כאבים רגיל, מאותם משככים שקונים בכל בית מרקחת, במשך שלושה שבועות. מי שקיבל את התרופה דיווח על פחות כאב חברתי ממי שקיבל גלולת דמה, וגם התגובה המוחית שלו לדחייה הייתה חלשה יותר.

כלומר תרופה לכאב בגוף עמעמה פגיעה חברתית.

עכשיו אפשר לחזור לרגע באוטו. "תתעלם מהם" מבקש מילד להחליט לא לכאוב, במקום שמשכך כאבים משפיע עליו. זו לא עצה שהוא מסרב לבצע. זו עצה שהוא לא יכול לבצע.

אז אולי זה עניין של אופי? גם זה לא

אפשר היה לחשוב שיש ילדים שנולדו עם עור עבה יותר. קיפלינג ויליאמס וסטיב נידה, שחקרו נידוי חברתי במשך שנים, מתארים תמונה אחרת. התגובה הראשונה לחרם מיידית ודומה למדי אצל כולם. ההבדלים האישיים, כמה מהר אדם מתאושש ומה הוא עושה עם זה, נכנסים רק בשלב שאחריה.

חוסן, אם כך, אינו חסינות. הוא לא מונע את המכה. הוא רק קובע מה נשאר ממנה.

וכאן העצה מפספסת פעמיים. היא מנסה לבטל את השלב שלא נמצא בשליטתו, ובדרך מדלגת בדיוק על השלב היחיד שאפשר להשפיע עליו.

מה הוא עושה במקום להתעלם

ילד שאומרים לו להתעלם לא מתעלם. זה כבר ברור. אבל יש דבר אחד שכן בשליטה שלו, והוא עושה אותו מיד.

הוא לא מפסיק לכאוב. הוא מפסיק לדווח.

וזו לא החלטה שלו. הוא ראה מה קרה כשהוא סיפר, אז הוא הפסיק לספר. מבחוץ זה נראה כמו התאוששות מהירה, בדיוק כמו שנראינו אנחנו בגילו.

וההורה שנשם לרווחה מאבד בלי לשים לב את הכלי היחיד שהיה לו. הדיווח.

האם הדור הזה באמת רגיש מדי לחרם

יש ויכוח שלם על כמה חמור חרם. צד אחד אומר שהדור הזה רגיש מדי, שפעם היו מכות בהפסקה וכולם שרדו. הצד השני אומר שכל הדרה היא בריונות ושאין דבר כזה חרם קטן. שני הצדדים מביאים דוגמאות אמיתיות מהחיים, ושניהם צודקים.

אנחנו לא בתוך הוויכוח הזה. אנחנו שכבה מתחתיו.

כי גם אם היינו מסכימים על עוצמת האירוע, עדיין לא היינו עונים על השאלה שקובעת. השאלה היא לא כמה זה כואב. השאלה היא מה הכאב הזה חידד בו.

ואז יש ממצא שנשמע כמו טעות בקריאה. הזכירו לאנשים חוויה שבה עשו עליהם חרם, ואז ביקשו מהם להבדיל בין חיוך אמיתי לחיוך מנומס. מי שנזכר בחרם זיהה נכון יותר ממי שנזכר בקבלה או ביום רגיל. זה הממצא של מייקל ברנשטיין ועמיתיו. חרם לא מקהה את מי שעבר אותו. הוא מחדד אותו.

וזה משנה את מה שאנחנו מסתכלים עליו כשהוא חוזר מהשנה של החרם. הוא נכנס לחדר ויודע בשתי שניות מי שמח שהוא בא. הוא שומע את השינוי בטון לפני שהמשפט נגמר. והוא קולט את ההפרש בין להזמין אותו כי רוצים לבין להזמין אותו כי צריך.

הוא לא רגיש מדי. הוא מדויק.

וכאן הבטן מתהפכת. הדבר הזה, שהוא למד לבד כדי לשרוד, הוא בדיוק מה שנקרא לו בעוד עשר שנים בעיה. אתה מגזים. אף אחד לא התכוון. אתה מחפש בעיות איפה שאין. וכל אחד מהמשפטים האלה מבקש ממנו להפסיק לראות את מה שהוא רואה. זו אותה בקשה בדיוק כמו תתעלם מהם, רק בגרסה של גיל עשרים ושתיים.

לראות הכל זה יתרון כשיש ממה להיזהר. כשאין ממה, והעיניים ממשיכות לעבוד, זה הופך למחיר שהגוף משלם על שנים של דריכות. ואף אחד לא לימד אותו להוריד את זה, כי בשנה שהוא למד את זה, להוריד לא היה בטוח.

מה מתפנה כשמפסיקים להילחם בביולוגיה

הצעד הראשון הוא לא משפט חכם יותר. הוא ויתור אחד. מפסיקים לנסות למחוק את הכאב.

וברגע שההורה מוותר על המשימה הבלתי אפשרית, מתפנות לו הידיים למשימה שכן אפשרית. לא להוריד את עוצמת הכאב, אלא להיות המקום האחד בעולם שבו הוא לא צריך לבדוק.

זה נשמע קטן ובפועל זה מחליף את כל הרפרטואר. "תתעלם מהם" הופך ל"ברור שזה כואב, גם אני לא הייתי מתעלם מזה". המשפט הזה לא מקטין את האירוע ולא מנפח אותו. הוא רק משאיר את הילד עם עד.

וזה בדיוק מה שילד כזה מחפש. לא מישהו שיפתור, מישהו שרואה את החדר אותו דבר. כי הדבר המעייף באמת הוא לבדוק גם אם אבא שלך מעמיד פנים שהכל בסדר.

זו הסיבה שבשיטת מ.ס.ע הדרכת הורים לא מתחילה בילד אלא במבט של ההורה, בבדיקה פשוטה של מה האירוע הזה מעיר בי לפני שאני מגיב. השלב הזה נקרא מיפוי, והוא רלוונטי במיוחד כאן, כי אצל הרבה הורים החרם של הילד מעיר חרם ישן שלהם, וההתעלמות שהם מציעים לו היא בדיוק מה שהם עשו לעצמם פעם.

ובעבודה עם המתבגר עצמו, אימון רגשי לנוער עוסק פחות באירוע ויותר בשאלה מתי מותר לו להפסיק לבדוק, כי מה שנשאר מחרם הוא לא רק מה שהילד זוכר, אלא מה שהוא עדיין עושה בכל חדר חדש.

למה ההבנה לבדה לא מספיקה כדי לעזור לילד מוחרם

אפשר לדעת את כל זה במדויק ולא לזוז מילימטר. לדעת שהכאב אמיתי, לדעת שהוא לא מפסיק לבדוק, ולעמוד עם ילד שמסתכל בחלון בלי לדעת מה אומרים.

כי מה שאדם למד כדי לשמור על עצמו לא נעצר בהזמנה. אפשר לומר לילד מאה פעמים שכאן הוא בטוח, והוא ימשיך לבדוק, כי זה לא נבנה ממילים ולכן זה לא נפסק ממילים.

וזה בדיוק החלק שההבנה לא פותרת. איך אדם מפסיק לעשות את הדבר שפעם הציל אותו, ואיך הוא לומד להפסיק לבדוק כל חדר לפני שהוא נכנס אליו, זו עבודה אחרת לגמרי, והיא לא מתחילה במשפט הנכון.