למה אני מתפרקת כשמחרימים את הילד שלי

הילד חזר מבית הספר וסיפר שלא הזמינו אותו למסיבה של הכיתה.

הוא אמר את זה בשקט, בעיניים מושפלות, כאילו כבר החליט לבד שזה בסדר.

ואנחנו, במקום להישאר רגועים בשבילו, הרגשנו את החזה מתכווץ, את הדם עולה, ואת היד כבר מחפשת את הטלפון להתקשר להורים של הנער שלא הזמין.

הילד דיבר בשקט.

ואנחנו אלה שהתפרקנו.

התגובה שלנו גדולה מהרגע, וזה הסימן הראשון

יש רגע שבו כל הורה מרגיש שהתגובה שלו לא בפרופורציה.

הילד מספר על ריב קטן, ואנחנו כבר לילה שלם ערים. הוא מספר שלא שיחקו איתו בהפסקה, ואנחנו כבר רוצים ללכת לדבר עם המחנכת.

אנחנו אומרים לעצמנו שזה מרוב אהבה. וזה נכון. זה באמת מרוב אהבה.

אבל עוצמה שעולה כל כך מהר, מהמקום הכי עמוק, כמעט תמיד מספרת על יותר מהרגע הזה.

היא מספרת שהרגע של הילד נגע בנקודה ישנה. נקודה שכבר לא שייכת לו. היא שייכת להורה.

לפני שהיינו הורים לילד מוחרם, היינו הילד שלא הוזמן

כמעט כולנו היינו שם.

הילד שנשאר אחרון כשחילקו קבוצות בשיעור התעמלות. זו שראתה את כל החברות מצטלמות יחד בלעדיה. זה שצחקו על השם שלו, על הנעליים, על הדרך שבה דיבר.

רובנו קברנו את זה עמוק, והיינו בטוחים שזה נגמר.

ואז נולד לנו ילד. והילד הזה חוזר יום אחד ומספר בדיוק את הסיפור שחשבנו ששכחנו.

ופתאום אנחנו כבר לא הורה בן ארבעים מול ילד. אנחנו הילד ההוא, בכיתה, מול הדלת שנסגרה.

הפצע הישן מגיב יחד עם הילד

דניאל סיגל ומרי הרטזל, בספרם על הורות מבפנים, מתארים רעיון פשוט ומטלטל.

הורה שלא עצר לעבד את מה שעבר עליו בילדות, נוטה לחיות אותו שוב דרך הילד שלו, בלי לשים לב.

יש רגעים, הם קוראים להם רגעים מפעילים, שבהם הסיפור הישן פשוט נדלק. לא מתוך בחירה. מתוך האוטומט.

החרם של הילד הוא רגע כזה בדיוק.

כשהבן שלי חזר מוחרם, הבנתי שאני עדיין הילד שהוחרם בכיתה, וגם אחרי שלושים שנה אף אחד לא ניחם אותו.

הפצע הישן לא נמצא בראש, הוא נצרב בגוף

וכאן נכנס רעיון של פיטר לוין, מי שפיתח את גישת ההתנסות הסומטית, והוא משנה את כל הדרך שבה אנחנו מסתכלים על התגובה שלנו.

לוין מתאר שכאב מציף לא באמת נגמר כשהאירוע נגמר. אם הגוף לא הספיק לפרוק אותו אז, הוא נשאר תקוע בפנים, במערכת העצבים, וממשיך לחכות.

והגוף לא שוכח.

הוא נשאר בכוננות שקטה סביב אותו כאב, הרבה אחרי שהסכנה חלפה. מספיק רמז אחד שמזכיר לו, והוא מגיב שוב כאילו זה קורה עכשיו.

כלומר הכאב של הדרה הוא לא דמיון ולא רגישות יתר. הוא נשמר בגוף, וממתין.

ועכשיו ניקח את זה אחורה, אל הילד שהיינו.

הכאב ההוא לא היה בראש שלנו. הוא נצרב. והצלקת שנשארה עדיין שם, שקטה, עד שהילד שלנו לוחץ עליה בלי לדעת.

השאלה האמיתית היא לא מה קרה לילד, אלא מה זה מעיר בנו

רוב ההורים, ברגע כזה, מתמקדים בילד. מה קרה לו, מי החרים, איך מתקנים, למי מתקשרים.

אבל יש שאלה אחרת, וזו שמשנה הכל.

במקום לשאול “מה קרה לילד שלי”, לשאול “מה הרגע הזה מעיר בי”.

למה אנחנו נבהלים כל כך. למה אנחנו חייבים לתקן את זה כבר עכשיו. למה אנחנו לא מסוגלים להישאר רגועים כשהוא רק מספר.

לשאלה הזאת, מה הרגע הזה מעיר בי, קוראים בהדרכת הורים בשיטת מ.ס.ע שלב המיפוי. לא בודקים מה קרה לילד, אלא מה הילד מעיר בהורה.

כי הורה שממשיך להגיב מהפצע שלו, מגיב לשני ילדים בו זמנית. לילד שמולו, ולילד שהיה.

ושני הילדים האלה צריכים ממנו דברים הפוכים.

הילד שהיה צריך שמישהו סוף סוף ינחם אותו. הילד שמולו צריך דבר אחר לגמרי.

הוא לא צריך שנתקן בשבילו את החרם. הוא צריך ליווי שיעזור לו לא להסיק מהחרם מסקנה על הערך שלו, מסקנה ששוברת אותו יותר ממה שנראה.

וכשההורה מגיב מהפצע, הוא נותן לילד שלו בטעות את התגובה שהוא עצמו לא קיבל. הוא הופך את החרם לאסון, כי אצלו זה באמת היה אסון.

אפס אשמה, זה לא כישלון, זו אהבה עם צלקת

אם הגענו עד כאן והתחלנו להאשים את עצמנו, נעצור לרגע.

אף אחד לא לימד אותנו להיות הורים. ואף אחד לא ניחם את הילד שהיינו כשהוא בכה מאחורי הדלת.

הורה שמתפרק כשמחרימים את הילד שלו, מתפרק כי אכפת לו. כי הוא זוכר בגוף בדיוק כמה זה כואב.

זו לא חולשה. זו אהבה שיש לה צלקת.

המבט הזה הוא לא “מה עשינו לא נכון”. הוא “מה אנחנו נושאים בלי לשים לב, וכמה זמן”.

נתאר לעצמנו את הרגע הבא.

הילד חוזר, מספר שלא הזמינו אותו, ואנחנו מרגישים את החזה מתחיל להתכווץ כמו תמיד.

אבל הפעם, לשנייה אחת, אנחנו מזהים. זה לא רק הוא. זה גם אנחנו. זה הילד שהיינו, קם לרגע לחיים.

וברגע הזה של הזיהוי, אנחנו עומדים מול בחירה שלא ידענו שיש לנו. להגיב מהילד שהיינו, או מההורה שאנחנו רוצים להיות.

אבל הנה האמת שחייבים לומר.

לזהות את הפצע זה לא לרפא אותו.

אנחנו יכולים לקרוא את המאמר הזה, להנהן לכל מילה, ולהבין בדיוק איך הילד שהיינו קם לחיים כשמחרימים את הילד שלנו. ומחר, כשהוא יחזור עם עוד סיפור, החזה יתכווץ שוב, והיד תחפש שוב את הטלפון.

כי הפצע הזה לא גר במקום שההבנה מגיעה אליו. הוא נצרב הרבה לפני המילים, והוא לא משתחרר בכך שמבינים אותו.

הזיהוי הזה הוא רק הצעד הראשון. הוא מראה לנו איפה הפצע. הוא לא סוגר אותו.

מה עושים עם הילד שקם לחיים בכל פעם שמחרימים את הילד שלנו, איך מפסיקים להגיב משם, זה כבר לא זיהוי. זו עבודה.

והיא מתחילה בדיוק במקום שבו ההבנה נגמרת.