המתבגר מתבייש בי ליד חברים

אתם מגיעים לאסוף את המתבגר מהמפגש עם החברים. הוא רואה אתכם מרחוק ומסמן ביד: אל תצאו מהרכב. בדרך הביתה הוא עונה במילה אחת לכל שאלה. לפני שעה הוא עוד ביקש מכם טובה, ועכשיו נדמה שהוא מעדיף שאיש לא ידע שאתם קשורים אליו.

זה רגע קטן שיכול לכאוב מאוד. אתם יודעים שהוא מתבגר ושהחברים חשובים לו, אבל בפנים עולה שאלה אחרת: הוא באמת מתבייש בי? ומה קרה לילד שפעם רץ אליי בלי לבדוק מי מסתכל?

לפני שנעלבים, מטיפים או מחליטים לתת לו לטעום מהיחס שלו, כדאי להבין מה קורה באותו רגע. לפעמים זו אינה דחייה של ההורה אלא ניסיון של המתבגר לשלוט בדרך שבה רואים אותו בתוך החבורה. ההבנה הזאת אינה מתירה זלזול, אבל היא מאפשרת להגיב בלי להפוך רגע של מבוכה לקרע ביחסים.

למה המתבגר מתבייש בהורים דווקא ליד חברים?

בגיל ההתבגרות המבט של בני הגיל מקבל משקל חדש. המתבגר בודק איך הוא נשמע, איך הוא נראה, מי שייך למי ומה עלול להפוך אותו לבדיחה. גם פעולה הורית תמימה, כינוי חיבה, נשיקה ליד השער או שאלה בקול רם, יכולה להרגיש לו כאילו זרקור נדלק עליו.

במחקר שבו ילדים, מתבגרים ומבוגרים חשבו שבן גילם צופה בהם, עצם התחושה שמישהו מהחבורה מסתכל עוררה אצל המתבגרים מודעות עצמית ותגובה גופנית חזקות יותר מאשר בקבוצות הגיל האחרות. המחקר היה קטן ומבוקר ואינו מסביר כל התנהגות של מתבגר, אבל הוא עוזר להבין מדוע רגע שנראה להורה שולי יכול להרגיש למתבגר חשוף מאוד.

במקביל, המתבגר בונה זהות שאינה רק המשך של הבית. הוא בוחר מוזיקה, שפה, לבוש, דעות וקשרים משלו. לפעמים הדרך הלא בשלה שלו לומר אני נפרד מכם מעט היא לבקש שלא תדברו, שלא תתקרבו או שלא תספרו סיפור עליו.

הוא לא בהכרח חושב שאתם מביכים. ייתכן שהוא חושש שכל דבר שיקשור אותו לילדות, לבית או לתלות בהורים ישנה את המקום שלו בחבורה.

האם זה אומר שהקשר ביניכם נחלש?

לא בהכרח. צורך בפרטיות ובעצמאות יכול להתקיים לצד קשר חזק עם ההורים. למעשה, גיל ההתבגרות אינו מעבר מהורים לחברים, אלא שינוי באופן שבו שני העולמות מוחזקים יחד. המתבגר רוצה לדעת שיש לו בית לחזור אליו, ובאותו זמן רוצה לבחור כמה מהבית נכנס איתו אל המרחב החברתי.

מחקרי יום־יום בקרב מאות משפחות מצאו שתמיכה הורית בעצמאות נקשרה לרווחה טובה יותר אצל רוב המשפחות שנבדקו. החוקרים גם מצאו שונות בין משפחות ובין ימים, ולכן אין נוסחה אחת שמתאימה לכולם. המחקר מצא קשרים בתוך חיי היום־יום ואינו מוכיח שכל מתן מרחב יוביל לתוצאה מסוימת.

המשמעות המעשית אינה להיעלם מחייו. היא ללמוד להישאר הורה גם בלי לדרוש ממנו להפגין קרבה באותה צורה ובכל מקום. אפשר לכבד את הצורך שלו לא לבלוט ועדיין לשמור על קשר, סמכות וכבוד הדדי.

למה זה פוגע בנו כל כך?

כי ההורה אינו רואה רק נער שמבקש מרחק. הוא עלול לשמוע בתוך הבקשה מסר על עצמו: הוא מתבייש בי. אני כבר לא חשוב לו. החברים החליפו אותי. אולי נכשלתי כהורה.

ברגע שהבקשה שלו פוגשת את הפחד שלנו, קל להגיב לא למה שקרה אלא למה שפירשנו. אנחנו עשויים להגיד אז אל תבקש ממני כלום, לספר מול החברים סיפור מביך בכוונה, לדרוש חיבוק כהוכחה לאהבה או לחקור בדרך הביתה למה הוא מתנהג כאילו אנחנו זרים.

לרגע התגובה הזאת מחזירה לנו תחושת כוח. המחיר מגיע אחר כך. המתבגר לומד שכדי לקבל פרטיות הוא צריך להרחיק אותנו יותר, וההורה מקבל עוד הוכחה לכך שהקשר הולך לאיבוד.

מה ההבדל בין מבוכה טבעית לבין זלזול?

בקשה לפרטיות יכולה להישמע כך: אל תקראי לי בשם החיבה הזה ליד החברים, או אבא, תחכה לי באוטו. גם אם הטון לא מושלם, אפשר לזהות צורך ברור.

זלזול נראה אחרת: קללות, השפלה מכוונת, לעג קבוע להורה, הכחשה של הקשר או דרישה שהבית כולו יתנהל לפי הפחד שלו מתגובת החברים. במצב כזה לא נכון להסביר הכול בגיל ההתבגרות ולספוג.

אפשר לומר: אני מוכן לכבד את הפרטיות שלך, אבל לא מוכן שידברו אליי בבוז. אם אתה רוצה שאחכה ברכב, תגיד לי את זה בלי להשפיל. כך ההורה אינו נלחם על חיבוק מול החברים, אך גם אינו מוותר על הכבוד בבית.

חשוב לבדוק גם אם הבושה קשורה לדבר ממשי שההורה עושה. אם אתם חושפים מידע אישי, מעלים תמונות בלי רשות, צועקים מהחלון או מתעקשים להצחיק את החברים על חשבונו, ייתכן שהבקשה שלו אינה רק רגישות של גיל ההתבגרות. ייתכן שהוא מבקש גבול מוצדק.

ארבע תגובות שמרחיקות גם כשהכוונה היא לחנך

התגובה הראשונה היא לבייש בחזרה. המשפט גם אני מתבייש בהתנהגות שלך אינו מלמד כבוד. הוא הופך את הקשר לתחרות על מי יכאיב יותר.

השנייה היא לדרוש הוכחת אהבה מול החברים. קרבה שנכפית כדי להרגיע את ההורה אינה מקרבת. היא רק מלמדת את המתבגר שהגוף והחיבה שלו צריכים לפתור את הפגיעה של המבוגר.

השלישית היא לפרש כל מרחק ככפיות טובה. המתבגר יכול להזדקק לכם מאוד ובכל זאת לרצות שהחברים לא יראו את התלות הזאת. שני הדברים יכולים להיות נכונים באותו זמן.

הרביעית היא לוותר על כל נוכחות. אם נפגעתם והחלטתם שמעכשיו החברים יגדלו אותו, המתבגר מאבד דווקא את העוגן שהוא עדיין צריך. מתן מרחב אינו נטישה ואינו ויתור על גבולות.

איך מדברים על זה אחרי שהחברים הלכו?

לא פותחים את השיחה כשהוא נכנס לרכב והמבוכה עדיין חיה. מחכים לרגע רגוע ומתארים את מה שקרה בלי לקבוע מה הוא מרגיש: כשבאתי לאסוף אותך סימנת לי לא לצאת מהרכב, ואחר כך כמעט לא דיברת.

אחר כך שואלים במקום להאשים: היה משהו שחששת שיקרה אם אצא? יש משהו שאני עושה ליד החברים שמקשה עליך?

אם הוא עונה אתם מביכים, אפשר להמשיך לבירור: מה בדיוק מביך אותך? מה היית רוצה שאעשה אחרת, ומה עדיין חשוב שאשמור כהורה?

הקשבה לבקשה אינה התחייבות להסכים לכול. אפשר להחליט שלא משתמשים בשם חיבה ליד החברים, אך כן מצפים להודעה כשהוא משנה מקום. אפשר להסכים לא להיכנס למסיבה, אך לא לוותר על שעת החזרה. מפרידים בין פרטיות, שאפשר להתאים, לבין בטיחות וכבוד, שעליהם ההורה שומר.

כשהפחד מהחבורה מנהל יותר מרגע אחד

לפעמים המבוכה מההורים היא רק ביטוי אחד של ניסיון מתמשך להתאים את עצמו לחבורת השווים. המתבגר מחליף דעות, מסתיר תחביבים, מתרחק מאנשים שהוא אוהב או עושה דברים שאינו רוצה כדי לא להישאר בחוץ. אז השאלה כבר אינה רק איך יתנהג לידכם, אלא כמה מעצמו הוא מוותר כדי לשמור על מקומו.

כדאי לשים לב אם הוא דרוך שעות לפני מפגש, מנתח כל משפט אחריו, מסרב שתיראו באזור או מגיב בבהלה חריגה לאפשרות שמישהו יראה את הבית והמשפחה. לפעמים יש ברקע לעג, דחייה או חרדה חברתית שהוא עדיין לא מספר עליהם.

אם החשש ממה שיחשבו עליו מצמצם את חייו גם מחוץ לבית, ההסבר על חרדה חברתית אצל בני נוער יכול לעזור להבחין בין מבוכה חולפת לבין פחד שכבר מנהל בחירות.

איך שיטת מ.ס.ע ממפה את הרגע שבו שניכם מתרחקים?

בשיטת מ.ס.ע לא מחפשים מי אשם ברכב. ממפים שני לופים שנפגשים באותו רגע.

אצל המתבגר הלופ יכול להיראות כך: ראיתי את ההורה מתקרב. חשבתי שהחברים יצחקו או יראו בי ילד קטן. הגוף נדרך. סימנתי לו להתרחק ודיברתי בקשיחות. קיבלתי הקלה רגעית, אבל אחר כך נוצר ריחוק בבית.

אצל ההורה הלופ יכול להיראות כך: הוא סימן לי לא לצאת. חשבתי שהוא מתבייש בי ושאני מאבד את המקום שלי. נפגעתי. עקצתי אותו או נסגרתי. לרגע שמרתי על הכבוד שלי, אבל אחר כך הוא הרגיש שפחות בטוח לבקש ממני משהו ישירות.

במיפוי בודקים מה קרה, איזו משמעות כל אחד נתן לרגע ומה ניסה להגן עליו. בשלב הסילוק עובדים עם הפחד שמכריח את ההורה להילחם על מקומו ועם הפחד שמכריח את המתבגר למחוק את עצמו כדי להשתייך. בשלב העצמאות בונים בחירה שאפשר לראות בחיים: בקשה מכבדת לפרטיות, תגובה הורית שאינה נעלבת מיד וגבולות שאינם תלויים במי עומד לידם.

באימון רגשי לנוער אפשר למפות עם המתבגר את הרגע שבו המבט של החברים מתחיל לבחור במקומו, ולבנות יכולת להישאר שייך בלי להסתיר חלקים מעצמו. בהדרכת הורים עובדים על הפגיעה והבהלה שהריחוק מעורר, כדי שההורה יוכל לתת מרחב בלי להיעלם ולהציב גבול בלי להפוך אותו למלחמה.

מה אפשר לנסות כבר בפעם הבאה?

קבעו מראש סימן פשוט. לפני שמגיעים לאסוף, שאלו אם הוא רוצה שתיכנסו או שייצא לרכב. אם יש כינוי או סיפור שאינו רוצה ליד חברים, בדקו אם אפשר לכבד זאת. במקביל, הסכימו על דבר אחד שאינו משתנה, למשל הודעה כשהמקום משתנה או דיבור מכבד גם כשהחברים לידו.

אחרי המפגש אל תשאלו מיד איך היה ולמה הוא התנהג כך. תנו למתח לרדת. אחר כך בדקו אם ההסכמה עבדה ומה צריך לדייק. כך המתבגר צובר ראיה שאפשר לבקש מרחב בלי לפגוע, וההורה צובר ראיה שאפשר להישאר קרוב גם בלי להחזיק את הקשר בכוח.

הוא לא צריך לבחור בין הבית לחברים

המטרה אינה לגרום למתבגר להיות גאה בכם בכל רגע או להפסיק להיות מובך. המטרה היא לעזור לו לבנות זהות שיש בה מקום גם לחברים וגם לבית, בלי שאחד מהם ידרוש ממנו למחוק את האחר.

וכשהוא מסמן לכם להישאר ברכב, אפשר לעצור לפני שהלב מתרגם את המחווה לדחייה. אולי הוא אינו אומר אני לא רוצה אתכם. אולי הוא עדיין לומד איך להיות שייך לחבורה בלי לאבד את המקום הבטוח שמחכה לו בדרך הביתה.