איך מזהים בן זוג שמתבצר במקום להתפייס

אנחנו חיים בעידן שבו קל מאוד להתעלם.

קל להתחבא מאחורי מדיניות ביטולים, מאחורי מערכות מיילים אוטומטיות, מאחורי סעיף קטן בחוזה.

אבל מה קורה כשמאחורי המילים האלה עומדים אנשים חיים? אנשים שקמו בבוקר, פינו את היומן, ביטלו תורים, לקחו יום חופש, והכינו את עצמם לרגע של שקט, רק כדי לגלות שהמציאות כפתה עליהם עצירה מוחלטת.

במצבים של כוח עליון ההיגיון אומר שלאף אחד אין אשמה. שני צדדים אמורים להביט זה בעיני זה, להבין ששניהם לא ביקשו את השיבוש, ולמצוא דרך משותפת , למצוא דרך שתיתן פתרון הוגן שיתאים לשניהם .

אבל לפעמים צד אחד בוחר לעלות על עץ גבוה במיוחד. הוא בוחר להתבצר.

המקום שבו הנוקשות מחליפה את האנושיות

זה הרגע שבו הפגיעה הופכת ליותר מהפסד כספי. היא הופכת לעלבון קיומי.

כשגורם שלישי מניף יד בקלות ראש ועונה בעיה שלך, הוא לא רק מגן על שורת הרווח שלו. הוא מוחק את הקיום של האדם שמולו.

הנפגע נשאר לעמוד מול קיר אטום. הוא סוחב איתו לא רק את אובדן התמורה, אלא את התחושה שהוא שקוף. שהזמן שלו, המאמץ שלו ועגמת הנפש שלו לא שווים אפילו התייחסות עניינית.

המעניין הוא שחברות התעופה או המלונות עצמם לרוב מגלים גמישות. דווקא המתווך, זה שאמור להעניק שירות, זה שאמור להגן ולתת שירות ללקוח שלו הוא זה שבוחר להפוך למגן קשוח של חוקים דרקוניים.

אך חשוב להבין שגם הצד שמתבצר מאחורי המקלדת משלם מחיר סמוי. להישאר על העץ רק כדי להיות צודק דורש מאמץ. זה דורש לאטום את האוזניים מול כאב של מישהו אחר, ולנתק את מנגנוני החמלה הכי בסיסיים שיש לך.

כשזה קורה בבית, לא רק מול חברה

וכאן זה נהיה מוכר לי מהקליניקה.

כי אותה התבצרות בדיוק קורה בזוגיות. לא מול חברת תעופה. מול בן הזוג.

החוקר ג'ון גוטמן קרא לזה חומה, stonewalling. הוא זיהה אותה כאחת מארבע התנהגויות שמנבאות פירוק קשר בדיוק יותר מתשעים אחוז מהמקרים.

גוטמן מצא שההתבצרות הזו היא כמעט אף פעם לא קרירות אמיתית. היא כמעט תמיד הצפה רגשית. כשהמערכת העצבית מגיעה לקיר, והאדם נסגר לא כי הוא מנצח, אלא כי הוא טובע.

אבל מנקודת המבט של בן הזוג שמולו, ההתבצרות מרגישה בדיוק כמו התשובה “בעיה שלך” של המוקדנית. היא אומרת, אתה לא שווה לי מספיק כדי שאתמודד איתך עכשיו.

וזו בדיוק הנקודה שממנה מתחילות אותן מריבות חוזרות שוב ושוב, בלי ששני הצדדים מבינים למה.

ארבעה דברים לעשות כשבן הזוג מתבצר

לזהות את הקיר לפני שמנסים לפרק אותו

כשמנסים לדבר אל מישהו שנמצא בהצפה, כל מילה נוספת נשמעת לו כמו עוד מתקפה.

מה עושים: אם הוא נכנס לשתיקה מוחלטת ומבט קפוא, זה סימן להצפה פיזיולוגית, לא לזלזול. תעצור את הניסיון לדבר עכשיו.

לבקש הפסקה בקול, לא בנטישה

הפסקה שקטה בלי מילה מרגישה לצד השני כמו נטישה, גם אם בכוונה היא רק הפוגה.

מה עושים: תגיד במפורש, אני צריך עשרים דקות ואני חוזר, ותקבע שעה מדויקת לחזרה.

לחזור בפועל, לא רק בהבטחה

אמון בנקודה הזו נבנה רק מהוכחה חוזרת שהחזרה באמת קורית.

מה עושים: תחזור בדיוק בזמן שקבעת גם אם עדיין קשה, ותפתח במשפט שממשיך מאיפה שעצרתם, לא בהתנצלות כללית.

להבדיל בין תלונה לביקורת

תלונה על התנהגות ספציפית לא מזמינה הגנה באותה מידה שביקורת על האופי מזמינה.

מה עושים: להחליף אתה תמיד לא קשוב ב, כשדיברת על זה קודם הרגשתי לבד.

אם זה מדבר אליך, יש מקום לשיחה.

חשוב לומר את זה בבירור. ארבעת הדברים האלה מדייקים את הרגע. הם לא נוגעים בשאלה למה מלכתחילה קל כל כך להתבצר, ולמה זה כמעט תמיד אותו אחד מביניכם. השורש דורש עבודה אחרת.

אני כותב את זה כי ראיתי בקליניקה שוב ושוב שני אנשים אוהבים, ששניהם בטוחים שהם הצד הפגוע, עושים זה לזה בדיוק את מה שהמוקדנית עשתה לי בשדה התעופה, בלי לשים לב.

לפעמים ההבדל בין קשר ששורד לקשר שנשבר הוא לא כמה אוהבים, אלא מי בוחר חמלה במקום צדק ברגע שהכי קשה לבחור בה.

כשמקלפים את השכבות של המאבק הזה, לא נשאר שם באמת כסף, וגם לא באמת צדק.

נשארת רק שאלה אחת: איך אנחנו בוחרים להתנהג זה אל זה כשהתוכניות משתבשות?

האם נישאר על העץ הגבוה של להיות צודקים, או שנבחר לרדת למטה, אל הקרקע, ולהיות קודם כל בני אדם?