למה אני מרגיש שאני משתגע ביחד איתו

היא עומדת במסדרון, שני צעדים מהדלת שהוא כבר בדק שלוש פעמים, והידיים שלה קפוצות בלי שהיא שמה לב מתי זה קרה.

הלב שלה דופק מהר, כאילו היא זו שצריכה לוודא שהדלת נעולה. משהו עולה לה בגרון שמרגיש לה כמו כעס, אבל זה לא כעס על הילד. זה כעס על התחושה שגם היא, בדיוק כמוהו, לא מצליחה לעצור.

במאמר הקודם דיברנו על הנער שבודק שוב ושוב ועל החוויה הפנימית שלו. הפעם התור מגיע אליה, ואל כל הורה שעומד באותו מסדרון ומגלה שגם הוא רחוק מלהיות בשליטה.

למה אני מאבד שליטה בדיוק כשהוא בודק שוב

רוב ההורים שמגיעים אליי מתארים את הרגע הזה כמעט באותן מילים בדיוק. הם לא כועסים שהוא בודק. הם כועסים על מה שקורה להם עצמם באותה שנייה, השיפוט המהיר, הדחף להגיד "תפסיק כבר", התחושה שאם הוא לא יעצור עכשיו, שום דבר לא יעצור אותו לעולם.

וזה בדיוק המקום שבו נפגשים שני מנגנונים אוטומטיים באותו חדר. הבדיקה שלו היא לופ שהוא לא שולט בו. והתגובה שלה, הצורך הפתאומי לשלוט במצב, לתקן, להזהיר, זהו אותו סוג דפוס, רק שאצל מבוגרים דפוס של צורך בשליטה נקרא בטעות תגובה סבירה.

היא לא בחרה בזה.

זה קרה לפני שהיא הספיקה לחשוב.

בדיוק כמו אצלו.

האם התגובה שלי כהורה משפיעה על הפרעת טורדנות כפייתית (OCD) אצל הילד

גולדה גינזבורג, פרופסור לפסיכיאטריה שהקדישה יותר מעשרים וחמש שנים למחקר על חרדה אצל ילדים ובני נוער, בדקה יחד עם אפרונטי, חוקר שעבד איתה, שאלה שנשמעת פשוטה אבל אף אחד לפניהם לא באמת בחן אותה: מה בדיוק, ברמת הרגע היומיומי ולא ברמת התיאוריה, גורם לחרדה לעבור מהורה לילד. הם לא חיפשו תשובה על גנטיקה או על אווירה כללית בבית. הם חיפשו רגעים ספציפיים, דברים שהורה עושה בפועל כשהוא נמצא ליד ילד מפוחד.

המחקר שלהם מצא שדווקא השליטה היתרה של ההורה, לא רק החרדה שלו כשלעצמה, היא זו שמנבאת עלייה בחרדה של הילד. ההורה לא מדביק את הילד בפחד סתם כך. הוא מלמד אותו, בלי כוונה, שיש כאן משהו אמיתי שמצריך פיקוח צמוד, וכך הילד לומד לפרש את הסביבה שלו כמאיימת יותר משהיא באמת.

שליטה יתרה, במחקר הזה ובמחקרים דומים, היא לא מילה מופשטת מתוך ספר פסיכולוגיה. היא נראית מאוד קונקרטית, ברגעים הכי קטנים בבית. הורה שעונה על השאלה לפני שהילד הספיק בכלל לשאול אותה. הורה שנכנס לחדר ובודק בעצמו שהחלון סגור, למרות שאף אחד לא ביקש ממנו. הורה שלא נותן לילד חמש דקות להתלבט איזו חולצה ללבוש, כי קל יותר ומהיר יותר לבחור בשבילו. כל רגע כזה בפני עצמו נראה כמו עזרה קטנה ותמימה. במצטבר, לאורך שנים, הם מלמדים ילד שיש בעולם הרבה דברים שהוא לא באמת מסוגל להתמודד לבד.

וחרדה הורית, מהצד השני, לא חייבת להיראות כמו התקף פאניקה גלוי לעין. היא נראית כמו הורה שבודק את הטלפון שוב ושוב כדי לוודא שההודעה האחרונה של הילד לא הסתירה משהו. הורה שהבטן שלו מתכווצת בכל ערב שהילד יוצא מהבית, ומשתחררת רק כששומעים את המפתח בדלת. הילד לא צריך לשמוע מילה אחת כדי לקלוט את זה. הוא רואה את הפנים של ההורה. הוא שומע את קצב הנשימה שלו. הוא מרגיש את המתח שיושב בבית כל ערב כזה.

וזה בדיוק מה שקורה במסדרון, בגרסה הקטנה והיומיומית שלו. כשההורה רץ לבדוק בשביל הילד, או עומד שם עם הידיים קפוצות ומחכה שהטקס ייגמר, הוא לא רק מגיב לבדיקה שלו. הוא משדר לו, בגוף ולא במילים, שיש כאן באמת סכנה שמצדיקה את כל זה. לא כי הוא רוצה להזיק. אלא כי זה בדיוק מה שהגוף שלו עושה כשהוא מפוחד, בדיוק כמו הגוף של הילד.

ויש כאן עוד שכבה אחת, שחוקר אחר מיפה בפירוט. אלי לבוביץ', פסיכולוג ילדים ומתבגרים ומנהל התכנית לחרדה ומצבי רוח במרכז ללימודי ילד באוניברסיטת ייל, בדק מה קורה במשפחות שבהן ההורים משתפים פעולה עם הטקסים של הילד, לא מתוך חולשה, אלא כי זה עובד לרגע.

המחקר של לבוביץ' מצא ששיתוף פעולה הורי עם טקסים כפייתיים, מה שנקרא בספרות המקצועית הסתגלות משפחתית, קשור לחומרה גבוהה יותר של הכפייתיות, לפגיעה תפקודית גדולה יותר, ולתוצאות טיפול פחות טובות. וזה לא נדיר. ברוב המשפחות שיש בהן ילד עם כפייתיות, יש איזשהו הסתגלות כזאת, בגדלים שונים.

וזה בדיוק נראה כמו הרגעים שכבר תיארנו. הבדיקה שההורה עושה בשביל הילד. השאלה שההורה עונה עליה במקומו, שוב ושוב. המילה המרגיעה שההורה אומר בדיוק בניסוח שהילד דורש, כי אם לא, הוא יבקש לשמוע אותה שוב. כל אחד מהרגעים האלה קטן ותמים בפני עצמו. יחד, הם בונים הסכם שקט: הבית מתארגן סביב הטקס, כדי שהטקס לא יגרום לפיצוץ.

זה לא אומר שההורה אשם בהפרעת טורדנות כפייתית (OCD) של הילד. זו הפרעה עם מנגנון עצבי אמיתי, לא תוצר של חינוך. אבל התגובה של ההורה יכולה להאריך את הלופ הכפייתי או לקצר אותו, וזה תלוי במידה רבה במה שקורה קודם אצל ההורה עצמו, לא רק במה שהוא אומר לילד.

למה דווקא הבדיקות שלו מוציאות אותי משליטה

השאלה שכדאי לשאול היא לא "למה הוא לא מפסיק". השאלה היא "מה בדיוק קורה בי ברגע שהוא לא מפסיק". אצל הרבה הורים, מתחת לדאגה ההגיונית, יושבת תחושה ישנה הרבה יותר: שאם לא ישלטו במצב, המצב ישלוט בהם. תחושה שנלמדה הרבה לפני שהיה להם ילד.

אולי זה ילד שגדל בבית שבו טעות קטנה יצרה בלגן גדול. אולי זה מבוגר שלמד שסדר הוא הדרך היחידה להרגיש בטוח. הדבר הקטן שהילד עושה בפתח הדלת נוגע במשהו הרבה יותר ישן מהדלת עצמה, ומזין את הלופ שלו וגם את הצורך שלה בשליטה.

מה עושים ברגע שאני מרגיש שאני מאבד שליטה מול הילד

יש דבר אחד קטן שאפשר לנסות, לא כפתרון, אלא כדלת ראשונה: לפני שעונים לו, לעצור שנייה אחת ולשים לב מה קורה בגוף. הנשימה קצרה? הכתפיים קפוצות? זה לא כדי להירגע מיד. זה כדי לדעת שהתגובה הבאה יוצאת מהראש, ולא מהבטן שכבר התכווצה.

השנייה הזאת לא עוצרת את הבדיקה שלו. היא רק נותנת לכם, לרגע, את הבחירה אם להצטרף ללופ שלו או להישאר בחוץ ממנו, ומשם לדבר אליו ממקום אחר.

וכאן חשוב לומר את זה בבירור: ההבנה הזאת, שיש כאן שני דפוסים ולא אחד, הלופ הכפייתי שלו והצורך בשליטה שלכם, לא מפרקת אף אחד מהם. אפשר לקרוא את המשפט הזה, להסכים איתו לגמרי, ולמחר בבוקר לעמוד באותו מסדרון ולהתפרק באותה מהירות בדיוק. הדפוס לא נבנה מהמילים, הוא נבנה הרבה לפניהן, ולכן הוא גם לא מתפרק מהן. העבודה שבאמת מזיזה את זה, גם אצל הילד וגם אצלכם, קשורה לשיטת מ.ס.ע, ולעתים גם לאימון רגשי לנוער ולהדרכת הורים למתבגרים לצד זה, ומתחילה במקום אחר לגמרי, לא בהבנה השכלית.

כתבתי את המאמר הזה כי כמעט כל הורה שפגשתי בקליניקה עם ילד שבודק, מנקה או סופר, הגיע קודם כדי לדבר על הילד, וגילה באמצע השיחה שהוא בעצם מדבר גם על עצמו.

עכשיו, כשהיא עדיין עומדת שם במסדרון, השאלה שנשארת פתוחה היא לא איך לגרום לו להפסיק לבדוק. השאלה היא מה בדיוק היא, ההורה, פוחדת שיקרה אם היא תפסיק לשלוט.