לחץ חברתי אצל מתבגרים: איך לדבר על החברים בלי לריב ?

אב מגלה סרטון שבו הבן שלו מצולם עם החברים. הם צוחקים על ילד מהכיתה, וגם הבן מצטרף. בבית הוא לא מדבר ככה. האב מחכה שייכנס, מראה לו את הסרטון ואומר: מאז שאתה מסתובב איתם, אני כבר לא מזהה אותך.

הבן דוחף את הטלפון הצידה בעצבים. אתה לא מכיר אותם בכלל, הוא אומר. האב מנסה להסביר שהבעיה היא במה שעשו, אבל הבן כבר מספר כמה החברים האלה דווקא עוזרים לו. בתוך דקות מתפתח ויכוח על האופי שלהם. על הילד שבסרטון כמעט לא מדברים.

כדי לעזור למתבגר מול לחץ חברתי, צריך להחזיר את השיחה מהשאלה מי החברים שלו אל מה שקרה: מה הוא עשה, מה הקשה עליו לבחור אחרת ומה צריך לתקן. אפשר להכיר בחשיבות חבורת השווים עבורו ולהציב גבול למעשה. אבל כשאתם מבוהלים מההשפעה שלה, גם ההבחנה הפשוטה הזאת נעשית קשה ליישום.

למה המתבגר מגן על החברים במקום לדבר על מה שעשה?

מבחינתכם, אתם מצביעים על השפעה שמדאיגה אתכם. מבחינתו, יכול להיות שאתם פוסלים את האנשים שאיתם הוא מרגיש רצוי, וגם את שיקול הדעת שלו בבחירתם. במקום לדבר על מה שעשה, הוא מתחיל להסביר למה בחר בהם ולמה אתם טועים לגביהם. השיחה מתרחקת מהמעשה שבגללו פניתם אליו.

לא תמיד זו הסיבה לתגובה שלו. ייתכן שהוא חושש מהשלכות, מתבייש במה שעשה או באמת לא רואה את הפגיעה. לכן ההגנה על החברים אינה הוכחה שהם מסוכנים, וגם אינה הוכחה שהוא פועל מתוך לחץ חברתי. היא אומרת שכרגע השיחה מתנהלת סביב נאמנות לחבורה במקום סביב האירוע.

גם בהנחיות האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים מודגש שלא כדאי לגנות את החברים באופן שדוחף את המתבגר להגן עליהם. ההקשבה אינה באה במקום עמדה הורית. היא מאפשרת לשמוע מה קרה לפני שהשיחה הופכת למאבק על מי צודק.

אפשר לדרוש אחריות למעשה, בלי לדרוש ממנו להסכים שהחברים שלו רעים.

איך יודעים אם זו היגררות אחרי חברים או בחירה שלו?

בסרטון ראיתם שהוא צחק והשתתף. עדיין אינכם יודעים מי יזם, מה קרה קודם ומה הוא עצמו רצה. ייתכן שנגרר, ייתכן שיזם, וייתכן שבכלל לא עצר לחשוב על הילד שנפגע. המשפט הם השפיעו עליו לרעה יכול לבטא דאגה אמיתית, אבל גם לפטור אותו מאחריות ולמנוע מכם להבין מה קרה.

הבחינו בין השפעה רגילה של חברים, הסכמה כדי לא להישאר בחוץ ולחץ מפורש הכולל לעג או איום. שאלו על האירוע: איך התחיל הצילום? מה אתה עשית שם? מה היה קורה אם לא היית משתתף? אין צורך לשאול הכול ברצף. תשובה אחת יכולה לתת כיוון מדויק יותר מהשערה על החבורה כולה.

המאמר שפונה ישירות לנער על לחץ חברתי אצל בני נוער מתמקד ברגע שבו הוא מסכים למעשה שלא רצה. אפשר להציע לו לקרוא אותו אם הוא רוצה להבין מה קורה לו ברגעים האלה, בלי להשתמש במאמר כהוכחה שאתם צודקים.

איך מדברים על לחץ חברתי בלי לתקוף את החברים?

אם השיחה הקודמת כבר הסתיימה בריב, אפשר לחזור אליה בלי לבטל את הדאגה: אתמול אמרתי שהחברים שלך מוציאים ממך את הרע. אני מבין למה התחלת להגן עליהם. מה שמדאיג אותי הוא הסרטון והחלק שלך בו. אני רוצה שנדבר על זה. אתם לוקחים אחריות על הדרך שבה פניתם אליו, כדי שתוכלו לדרוש ממנו אחריות על המעשה.

אם הוא עונה שאתם שונאים את החברים שלו, אפשר לומר: אני שומע שהם חשובים לך. אני לא מבקש ממך להסכים איתי על כל אחד מהם. אני מדבר עכשיו על מה שקרה לילד ועל החלק שלך בזה.

ואם הוא אומר שזו הייתה רק בדיחה, התעכבו על הפער: יכול להיות שאתם צחקתם. איך הילד הגיב? הוא ידע שמצלמים? הסכים שיעלו את זה? כך השיחה חוזרת להשפעת המעשה, במקום להיתקע בשאלה אם הבן שלכם ילד טוב או אם אתם מבינים הומור.

אם הוא משתף, נסו לא להפוך כל פרט חדש לעוד אישום. למשל, אם הוא אומר שגם הוא חשב שהסרטון מוגזם, אפשר לברר מה הקשה עליו לעצור. הודאה בקושי אינה פוטרת אותו מאחריות. היא מוסיפה מידע שיכול לעזור לו לפעול אחרת.

אם גם בשיחות על בית הספר או על מה שעבר עליו במהלך היום הוא עונה במילה ומסיים את השיחה, כדאי לקרוא על מתבגר שעונה לא יודע. המאמר מסביר איך שאלות שנובעות מדאגה עלולות להישמע לו כמו חקירה, ומה אפשר לעשות כדי להקל עליו לשתף.

איך מציבים גבול לפגיעה בלי לפסול את החבורה?

אפשר להבין שהוא פחד להיות היחיד שלא צוחק, ובאותה נשימה להבהיר שלא משתתפים בהשפלה ובהפצת סרטון פוגעני. ההבנה מסבירה עם איזה קושי צריך לעבוד. הגבול מבהיר מה נדרש לעשות עכשיו.

במקרה של הסרטון, צריך לבדוק כיצד לעצור את ההפצה, למי לפנות ואיך לקחת אחריות על הפגיעה. מחיקה מהטלפון אינה מבטיחה שהסרטון נעלם. אם יש איומים, חרם או פגיעה מתמשכת, מערבים את הגורמים המתאימים בבית הספר ומבוגר שיכול לסייע בהגנה ובטיפול באירוע.

לצד האחריות על מה שכבר קרה, אפשר לשאול מה יעזור לו בפעם הבאה: חבר אחד שיוכל לעמוד לצידו, דרך לצאת מהמצב, או אפשרות להתקשר אליכם. אל תבטיחו שלא יהיו השלכות. כן הבהירו שאפשר לפנות אליכם כשמסתבכים, ושעזרה בזמן סכנה קודמת לוויכוח.

להמשך בניית היכולת לזהות רגשות ולבחור תגובה, אפשר לקרוא על פיתוח אינטליגנציה רגשית אצל מתבגרים. שם תמצאו המשך לעבודה על זיהוי הרגש ועל בחירת תגובה, אחרי שנפתחה האפשרות לדבר.

כשהדאגה מלחץ חברתי הופכת למאבק על הסמכות שלכם

עד כאן אפשר להבין מה כדאי לומר. הקושי הוא להצליח לומר את זה כשהבן שוב מגלגל עיניים ועונה שאתם לא מבינים כלום. ברגע הזה אתם כבר לא רק חושבים על הסרטון. אתם פוגשים גם את הפחד שלא תוכלו להגן עליו אם יפסיק להקשיב לכם.

נמשיך עם האב מהפתיחה אל השיחה על מה שקרה בבית. הוא רוצה שהבן יפסיק להיגרר, ייקח אחריות ויחזור לשתף אותו. אבל כשהוא חוזר על הדברים שאמר לבן, מתגלה פער: כדי שהילד יתחיל להקשיב, הוא מאיים שלא יראה עוד את החברים שלו. כדי שהילד יספר, הוא דורש לדעת מיד כל פרט.

בשיחה כזאת אני מתעכב על הרגע שלפני האיום. מה אתה שומע כשהוא אומר שאתה לא מכיר את החברים שלו?

שאני לא מבין כלום. שהם יודעים יותר טוב ממני.

ומה זה אומר מבחינתך אם כרגע הוא לא מקבל את דעתך?

שאני מאבד אותו. שאם לא אעצור את זה עכשיו, אחר כך כבר לא אוכל לעשות כלום.

כאן מתחיל להתבהר למה כל תשובה של הבן מחמירה את הוויכוח. האב נכנס לשיחה כדי לדבר על התנהגות פוגענית, אבל ברגע שהבן חולק עליו, אי ההסכמה נשמעת לו כאזהרה שהוא מאבד את הילד. הוא מעלה את הטון כדי להחזיר לעצמו השפעה. האיום נותן לו לרגע תחושה שהוא שוב עושה משהו, במקום לעמוד חסר אונים.

הבן, ששומע שעומדים לקחת ממנו את החבורה, עובר להגן עליה. עכשיו האב מקבל עוד סיבה להיבהל: הנה, הוא אפילו לא מוכן להודות שמשהו לא בסדר. כך הניסיון להחזיר שליטה מחזק את ההתגוננות שמפניה האב נבהל מלכתחילה.

זהו המעגל שחשוב לבדוק עם ההורה: דאגה לילד, פירוש של ההתנגדות כאובדן השפעה, איום שמרגיע לרגע את חוסר האונים, ואז פחות שיתוף ויותר דאגה. לא כל משפחה פועלת כך. אבל כשהמעגל הזה קיים, עוד משפט נכון לא יספיק אם כל התנגדות של המתבגר תמשיך להישמע כמו אובדן שלו.

האב רוצה שהבן יפעיל שיקול דעת מול החברים, אבל דורש שיסכים איתו מיד כדי להרגיש שהוא עדיין משפיע.

מה עושים בהדרכת הורים כשהפחד מחזיר את אותו ריב?

בהדרכת הורים בשיטת מ.ס.ע המיפוי מחבר בין השיחה בבית לבין מה שהפעיל את ההורה: מה באמת נאמר, איזו משמעות קיבלו הדברים, מה הוא הרגיש, מה עשה כדי להירגע ומה קרה לקשר בעקבות התגובה. בודקים גם את המציאות: האם יש לחץ או איום מצד החברים, מה חומרת הפגיעה ומה מצריך פעולה מיידית. ההסתכלות על דפוס ההורה אינה מחליפה בדיקה של הסיכון לילד.

עם האב שבסיפור, המטרה אינה להפסיק לדאוג. היא להצליח לדרוש אחריות גם כשהבן עדיין לא מסכים איתו. במקום יעד שאינו בשליטתו, שהבן יודה שהחברים רעים, בונים יעד הורי: לדבר על הסרטון, לשמוע את השתלשלות האירוע ולהחליט מה צריך לקרות כדי לעצור את הפגיעה.

לקראת השיחה הבאה עם הבן, בודקים עם האב מה יעשה אם שוב ישמע את התשובה שמכעיסה אותו. אם הבן שוב אומר אתם לא מכירים אותם, האב אינו צריך למצוא הוכחה נוספת נגדם. הוא יכול לענות: נכון, אני לא מכיר את כל מה שקורה ביניכם. אני כן רואה ילד שנפגע בסרטון, ואני צריך להבין מה החלק שלך ומה נעשה עכשיו.

ההבדל אינו רק בניסוח. האב מתאמן בלהישאר בשאלה שבא לברר, במקום לדרוש מהבן להרגיע את הפחד שלו. בהמשך חוזרים למה שקרה בפועל: באיזה רגע הצליח להקשיב, מתי שוב התחיל להוכיח ומה יעזור לו בפעם הבאה. כך ההדרכה נעשית עבודה עם השיחה המסוימת שלהם, ולא אוסף עצות שצריך לזכור בזמן כעס.

לפעמים המיפוי מגלה שהצורך לשלוט אינו מופיע רק מול הילד. ההורה מכיר אותו גם בזוגיות, בעבודה או בכל מצב שבו מישהו אינו נענה לו. כשהוא רוצה לעבוד לעומק עם החסם האישי הזה, אפשר לבחור תהליך אישי בשיטת מ.ס.ע, לצד ההדרכה או בפני עצמו.

בעבודת הסילוק בתהליך האישי מפנים קשב פנימה אל הרגש, תחושת הגוף או הדימוי שמתעוררים סביב החסם, ועובדים בהסכמה עם הדפוס והאמונה שמחזיקים אותו. למשל, בודקים את החלק שמרגיש שאם לא יכריח אחרים להקשיב, לא יהיה לו מקום. זו אפשרות שמתבררת עם האדם, ולא מסקנה שקובעים עליו מתוך ריב אחד. העבודה עם תת המודע נועדה לשחרר את השליטה האוטומטית של הדפוס, ולא להוסיף הסבר הגיוני שההורה כבר מכיר.

במקביל מבררים איזה קשר ההורה רוצה לבנות ואיזה אדם הוא רוצה להיות בתוכו. בונים מטרות וצעדים שבאחריותו, כך שהיכולת להקשיב ולהציב גבול תקבל מקום בבית. תרגול תגובה בהדרכה ועבודת סילוק בתהליך אישי הם מסגרות עבודה שונות; בוחרים לפי הצורך והרצון של ההורה.

איך נראית התקדמות כשהמתבגר עדיין מתנגד?

נחזור לשולחן במטבח. בשיחה הבאה האב יכול להתחיל מהסרטון ולהמשיך לברר מה קרה בו, גם כשהבן אומר שהוא מגזים. הוא אינו מכריז מיד על ניתוק מהחברים, אבל גם אינו מתעלם ממה שקרה. הוא שואל מה קרה לילד שצולם, מקשיב לתשובה ודורש להתייחס לפגיעה.

אם הבן אומר שלא הוא העלה את הסרטון, אפשר לברר את חלקו בלי להאשים אותו במה שלא עשה: הבנתי שלא אתה העלית. אני שואל על ההשתתפות שלך ועל מה אפשר לעשות עכשיו כדי לעצור את זה. כך נפתחת אפשרות לקחת אחריות בלי שהנער יצטרך קודם להודות בכל מה שההורה חושד בו.

בשיחה כזאת לא חייבת להיות הסכמה על החבורה כדי שתהיה התקדמות. האב יכול לשמוע שהבן לא מסכים איתו, להמשיך לברר מה קרה ולהציב גבול להשתתפות בפגיעה, בלי להתווכח על האופי של כל החברים. זה השינוי שנמצא באחריותו. האם בהמשך הבן מספר יותר על מה שקורה עם החברים, והאם הוא מצליח לסרב להשתתף במעשה שפוגע באחרים? את זה בודקים בחיים, לאורך זמן.

בהדרכת הורים למתבגרים אונליין אפשר להתחיל בדיוק מהמקום שבו אתם יודעים איך רציתם להגיב, ובכל זאת מוצאים את עצמכם שוב מאיימים, חוקרים או מוותרים. מביאים שיחה אחת מהבית, ממפים את המעגל ועובדים על דרך שתוכלו לקיים גם כשהילד לא עונה כפי שקיוויתם.

לפני השיחה הבאה על החברים, בחרו מה חשוב לברר

בתחילת המאמר האב רצה לשמור על הילד מהשפעה פוגעת, אבל המשפט מאז שאתה מסתובב איתם אני לא מזהה אותך הפך את החבורה לנושא היחיד בשיחה. עכשיו אפשר לראות מה נשמט ממנה: המעשה, הילד שנפגע והבחירה שהבן צריך ללמוד לקחת עליה אחריות.

לפני שתדברו שוב, נסחו לעצמכם במשפט אחד מה ראיתם ומה אתם צריכים לברר. אם המשפט מתחיל במה שהחברים שלו עושים לו, בדקו מה מזה אתם יודעים ומה אתם מניחים. התחילו במעשה המסוים, והחליטו איזה גבול אתם נדרשים להחזיק. כך אינכם מחכים שיסכים איתכם כדי להיות הורים, ואינכם זקוקים לפסילת החבורה כדי לדבר על לחץ חברתי אצל מתבגרים.

נושאים נוספים על שיתוף, סמכות והתגובות שלנו ברגעי דאגה נמצאים במאגר המאמרים להורים למתבגרים.