דלג לתוכן הראשי
← חזרה למאמרים

למאמרים נוספים: התפתחות אישית ושחרור דפוסים

אדם,מצפן,יוניברס ניצוצות של זהב

איך המחשבה יוצרת מציאות?

הקשר המדעי בין תודעה לשחרור חסמים

יוסי מדלסי - מומחה לשחרור דפוסים ✓ נבדק ואומת •עודכן: 6.2.2026 •3 דק׳ קריאה
תוכן העניינים +

שנים הסתובבתי בתחושה שהחיים הם סרט שאני צופה בו. לפעמים הסרט היה דרמה, לפעמים טרגדיה, ולפעמים קומדיה של טעויות. הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לשרוד את התסריט. אבל רגע אחד של התעוררות, שחזר אחר כך שוב ושוב בקליניקה מול מתאמנים, שינה את הכל: ההבנה שאני לא יושב בקהל. אני הבמאי, המקרין והמסך גם יחד.

ג'ון ארצ'יבלד וילר, אחד הענקים של הפיזיקה המודרנית (האיש שטבע את המונח "חור שחור"), הניח על השולחן מושג שטלטל את המדע ומהדהד בעוצמה בתוך עולם האימון הרגשי: "היקום המשתתף" (Participatory Universe). וילר טען שאנחנו לא צופים פסיביים ביקום שנמצא שם בחוץ, בלתי תלוי בנו. עצם הפעולה של ההתבוננות, של שאילת השאלה, היא זו שיוצרת את המציאות. במונחים של "מצפן הלב", זה הבסיס לכל שינוי: אנחנו לא "מתקנים" את העבר, אנחנו משנים את האופן שבו אנחנו מתבוננים בו – וזה משנה את ההווה.

זה מתוך ביט (It from Bit): הכוח של השאלה

וילר טבע את הביטוי המפורסם "It from Bit". המשמעות הפשוטה היא שכל "דבר" (It) – חלקיק, אטום, או אירוע בחיים שלנו – שואב את קיומו מהתשובות לשאלות של כן או לא (Bit - אינפורמציה). המציאות הפיזית נוצרת מתוך האינפורמציה, מתוך התודעה.

כשאני עובד עם אנשים על שחרור דפוסים, אני רואה את העיקרון הזה בפעולה. אם האדם שואל את עצמו (במודע או בתת-מודע): "האם אני קורבן של הנסיבות?", והתשובה הפנימית היא "כן" – המציאות קורסת לתוך התבנית הזו. הגוף מגיב בכיווץ, המוח מחפש הוכחות לקיפוח, והיקום "מספק את הסחורה". העבודה שלנו היא לשנות את ה"ביט" – לשנות את השאלה ואת המידע שמוזן למערכת.

אפקט הצופה בקליניקה

אנחנו יודעים בפיזיקת הקוונטים שהתנהגות של חלקיק משתנה בהתאם למי שצופה בו. בעולם הרגש, זה עובד בדיוק אותו הדבר. כאב רגשי, חרדה או כעס הם כמו "גל" של אנרגיה פוטנציאלית. ברגע שאנחנו מתבוננים בהם בפחד או בשיפוטיות ("למה זה קורה לי שוב?", "אני דפוק"), אנחנו מקבעים אותם כמציאות מוצקה וקשה.

לעומת זאת, הגישה שאנחנו מטפחים כאן היא צפייה מסוג אחר: הסכמה. כשאנחנו מסכימים להתבונן ברגש בלי לנסות לסלק אותו, בלי לשפוט אותו ובלי להזדהות איתו, אנחנו משנים את הטבע שלו. אנחנו הופכים מ"קורבנות של הרגש" ל"משתתפים" ביצירה שלו. בתדר של גלי תטא, למשל, אנחנו נכנסים למצב תודעתי שבו הצופה (אנחנו) יכול לשכתב את האמונות שמחזיקות את המציאות הזו במקומה. הריפוי הוא לא מחיקה של מה שהיה, אלא קריסה של פונקציית הגל למציאות חדשה ומטיבה.

אם זה מהדהד אצלך, אפשר אבחון קצר שמראה לך איזו שאלה אתה שואל את עצמך בלי לשים לב. בלי מחויבות.

האחריות של המשתתף

התפיסה של וילר היא לא רק פילוסופית, היא מחייבת. אם אנחנו חיים ביקום משתתף, אין לנו את הפריווילגיה להגיד "זה לא באשמתי". האחריות היא מלאה. לא במובן של אשמה (שזה תדר נמוך ומכווץ), אלא במובן של יכולת.

היכולת לבחור איזה "ביטים" של מידע אנחנו מקבלים כאמת. היכולת להחליט איזו שאלה אנחנו שואלים את הגוף שלנו כשהוא כואב. היכולת להבין שאין הפרדה אמיתית בינינו לבין מה שקורה לנו.

כשמבינים את זה, עבודת העומק הרגשית הופכת להיות הדבר הכי פרקטי שיש. היא מפסיקה להיות "חיטוט בעבר" והופכת להיות הנדסה של המציאות. אנחנו לומדים לכוון את המצפן הפנימי, והעולם בחוץ – היקום המשתתף – מתיישר לפי הכיוון החדש שבחרנו.

מרגישים שהגיע הזמן להפסיק לצפות מהצד ולהתחיל לביים את המציאות? בואו להבין איך עושים את זה תכלס

בשיטת העבודה שלנו.

שאלות נפוצות

האם באמת מחשבות יכולות לשנות את המציאות שלי? +
לא במובן קסום, אלא במובן שאופן ההתבוננות קובע מה מתקבע. הפיזיקאי ג'ון וילר טען שעצם ההתבוננות יוצרת מציאות. כשאתה שואל את עצמך אם אתה קורבן והתשובה הפנימית כן, הגוף מתכווץ והמוח מחפש הוכחות. שינוי השאלה משנה את מה שאתה מוצא.
מה זה אפקט הצופה בעבודה רגשית? +
כמו שבפיזיקת הקוונטים התנהגות חלקיק משתנה לפי מי שצופה בו, גם רגש משתנה לפי איך מתבוננים בו. כשמסתכלים על כאב בפחד ובשיפוט, הוא מתקבע כמציאות קשה. כשמסכימים להתבונן בו בלי לשפוט ובלי לברוח, הטבע שלו משתנה.
אם אני אחראי למציאות שלי, זה אומר שהכל אשמתי? +
לא. אחריות היא לא אשמה. אשמה היא תדר נמוך ומכווץ, אחריות היא יכולת. זו היכולת לבחור איזה מידע אתה מקבל כאמת ואיזו שאלה אתה שואל את עצמך ברגע של כאב. זה מעביר אותך מקורבן של הנסיבות למשתתף ביצירה.

אם אתה מרגיש צופה מהצד בחיים שלך

המעבר מצופה למשתתף לא קורה דרך חשיבה חיובית אלא דרך שחרור הדפוס שמחזיק את המציאות הישנה. שיחת היכרות יכולה לעזור לך להבין איזו שאלה אתה שואל את עצמך בלי לשים לב, ואיך משנים אותה.

אני רוצה לביים את המציאות שלי

מאמרים נוספים

גבר בשנות החמישים מהסס לפני לחיצה על כפתור ההקלטה במצלמה בביתו.

האם אפשר להשתנות אחרי גיל 50?

הניסיון שצברנו לא חייב להפוך לגבול

שינוי אחרי גיל 50 אינו מחייב למחוק את מי שהיינו. יוסי מדלסי כותב על הרגע שבו ניסיון הופך לגבול, על יכולת המוח ללמוד ועל הדרך להפוך רצון לצעד ממשי.

קרא עוד ←
אישה עוצרת את העבודה ומתבוננת בשקט מהחלון, המחשה לאינקובציה ולרגע שבו הפסקה מאפשרת פתרון חדש

חשיבת יתר: למה לנסות חזק יותר לא תמיד מקרב אותנו לפתרון?

כשהמאמץ הופך לקיבעון, הפתרון דווקא מתרחק.

כשאנחנו תקועים, האינסטינקט הוא לחשוב יותר, לנסות יותר וללחוץ יותר. אבל מחקרים על אינקובציה, רומינציה, סטרס וגמישות קוגניטיבית מראים שלפעמים דווקא המאמץ העודף משאיר אותנו בתוך אותה דרך חשיבה. המאמר מסביר למה זה קורה, ומה ההבדל בין ויתור לבין יציאה מקיבעון.

קרא עוד ←
נער יושב בחדר על המיטה בוהה בחלון לידו מונח פטיפון מנגן

איך הבטחה אחת שנשברה בילדות משפיעה על כל מערכות היחסים שלנו

ולמה המנגנון המוחי שלנו גורם לנו לחיות לפיה גם עשרות שנים אחר כך

איך הבטחה שנשברה בילדות משפיעה על מערכות היחסים שלנו: המנגנון המוחי שגורם לנו לרדוף אחרי הבטחות גם כשהן כוזבות, עשרות שנים אחרי.

קרא עוד ←
אישה אחת 2 פנים .אחת צוחקת אחת בוכה

איך התת מודע מקודד את הדפוסים שמנהלים אותנו

למה את שותקת באותה צורה בדיוק מול הבעל, מול הבת ומול האמא שלך

איך התת מודע מקודד את הדפוסים שמנהלים אותנו: למה גם כשמבינים בדיוק מה לא עובד עושים את ההפך, ולמה אותה אישה שותקת מול כולם.

קרא עוד ←