איך המחשבה יוצרת מציאות? כוחה של התבוננות לא שיפוטית

שנים הסתובבתי בתחושה שהחיים הם סרט שאני צופה בו. לפעמים הסרט היה דרמה, לפעמים טרגדיה, ולפעמים קומדיה של טעויות. הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לשרוד את התסריט. אבל רגע אחד של התעוררות, שחזר אחר כך שוב ושוב בקליניקה מול מתאמנים, שינה את הכל: ההבנה שאני לא יושב בקהל. אני הבמאי, המקרין והמסך גם יחד.

ג'ון ארצ'יבלד וילר, אחד הענקים של הפיזיקה המודרנית (האיש שטבע את המונח "חור שחור"), הניח על השולחן מושג שטלטל את המדע ומהדהד בעוצמה בתוך עולם האימון הרגשי: "היקום המשתתף" (Participatory Universe). וילר טען שאנחנו לא צופים פסיביים ביקום שנמצא שם בחוץ, בלתי תלוי בנו. עצם הפעולה של ההתבוננות, של שאילת השאלה, היא זו שיוצרת את המציאות. במונחים של "מצפן הלב", זה הבסיס לכל שינוי: אנחנו לא "מתקנים" את העבר, אנחנו משנים את האופן שבו אנחנו מתבוננים בו – וזה משנה את ההווה.

זה מתוך ביט (It from Bit): הכוח של השאלה

וילר טבע את הביטוי המפורסם "It from Bit". המשמעות הפשוטה היא שכל "דבר" (It) – חלקיק, אטום, או אירוע בחיים שלנו – שואב את קיומו מהתשובות לשאלות של כן או לא (Bit - אינפורמציה). המציאות הפיזית נוצרת מתוך האינפורמציה, מתוך התודעה.

כפי שאנו רואים במאגר התובנות על דפוסים חוזרים, דחיינות ושינוי אישי, כשאני עובד עם אנשים על שחרור חסמים, אני רואה את העיקרון הזה בפעולה. אם האדם שואל את עצמו "איך אני מונע מעצמי להיפגע שוב?", המערכת שלו מייצרת בהכרח מציאות של מגננה וחשדנות מתמדת.

אפקט הצופה בקליניקה

אנחנו יודעים בפיזיקת הקוונטים שהתנהגות של חלקיק משתנה בהתאם למי שצופה בו. בעולם הרגש, זה עובד בדיוק אותו הדבר. כאב רגשי, חרדה או כעס הם כמו "גל" של אנרגיה פוטנציאלית. ברגע שאנחנו מתבוננים בהם בפחד או בשיפוטיות ("למה זה קורה לי שוב?", "אני דפוק"), אנחנו מקבעים אותם כמציאות מוצקה וקשה.

כפי שהסברנו במאמר איך התת מודע מקודד את הדפוסים שמנהלים אותנו, הגישה שאנחנו מטפחים מבוססת על צפייה מסוג אחר: הסכמה. כשאנחנו מסכימים להתבונן ברגש בלי לנסות לשנות אותו מיד, הוא מאבד את כוחו המשתק.

כדי לאבחן אילו שאלות אוטומטיות מנהלות את הפוקוס הפנימי שלכם, תוכלו להיעזר בשאלון סגנון התמודדות קצר וממוקד.

האחריות של המשתתף

התפיסה של וילר היא לא רק פילוסופית, היא מחייבת. אם אנחנו חיים ביקום משתתף, אין לנו את הפריווילגיה להגיד "זה לא באשמתי". האחריות היא מלאה. לא במובן של אשמה (שזה תדר נמוך ומכווץ), אלא במובן של יכולת.

היכולת לבחור איזה "ביטים" של מידע אנחנו מקבלים כאמת. היכולת להחליט איזו שאלה אנחנו שואלים את הגוף שלנו כשהוא כואב. היכולת להבין שאין הפרדה אמיתית בינינו לבין מה שקורה לנו.

כשמבינים את זה, עבודת העומק הרגשית הופכת להיות הדבר הכי פרקטי שיש. היא מפסיקה להיות "חיטוט בעבר" והופכת להיות הנדסה של המציאות. אנחנו לומדים לכוון את המצפן הפנימי, והעולם בחוץ – היקום המשתתף – מתיישר לפי הכיוון החדש שבחרנו.

מרגישים שהגיע הזמן להפסיק לצפות מהצד ולהתחיל לביים את המציאות? בואו להבין איך עושים את זה תכלס

להעמקה בכלים הפרקטיים, קראו בהרחבה על שיטת מ.ס.ע. למידע על תהליך עומק אישי לשחרור דפוסים ומיקוד התודעה, פנו למידע על תהליך ליווי אישי.