אני מפחד שהילד שלי יעדיף את ההורה השני. מה עושים?

יוסי, אני רוצה שיהיה לו טוב גם אצל אמא שלו, הוא אמר. אז למה בכל פעם שהוא חוזר משם מבסוט, אני מתכווץ? נועם מספר לי על יום ראשון האחרון. הבן שלו, רועי, חזר מסוף שבוע אצל אמא, הניח את התיק על הרצפה במטבח והתחיל לספר בהתלהבות לאן יצא ומה עשה בשבת עם אמא. נועם התגעגע אליו וחיכה לשמוע. אבל כשרועי סיפר שגם בשבוע הבא אמא מתכננת להם בילוי, הוא כבר התקשה להקשיב.

ואז שאלתי אותו, אז מה, אצל אמא יותר כיף לך?

רועי הפסיק באמצע הסיפור. לא אמרתי את זה, הוא ענה לי, ונכנס לחדר.

כל סוף השבוע חיכיתי שהוא יחזור, נועם מספר. ובסוף נשארתי לבד בסלון עם התחושה שאצלי אין לו מה לחפש. הוא בא לדבר איתי על הפחד שהבן יעדיף את אמא. כדי להבין איך הפחד הזה נכנס לקשר, אנחנו מתחילים במה שקרה ביניהם באותו ערב.

הפחד שהילד יעדיף את ההורה השני אינו הוכחה שהוא מתרחק. לפני שמנסים להיות ההורה שהכי כיף אצלו, כדאי להקשיב למה שהילד אמר ולברר מה זה עורר בך. אפשר לתת מקום להנאה שלו מהקשר האחר, וגם לבדוק ברצינות קושי שהוא מתאר בקשר איתך.

למה כואב לי כשהילד נהנה אצל ההורה השני?

אני מבקש מנועם לחזור למה שרועי אמר לפני השאלה. הוא סיפר שנהנה עם אמא ושיש להם עוד תוכנית לשבוע הבא. הוא לא אמר שאינו רוצה להיות עם אבא. ובכל זאת, נועם נשאר עם התחושה שאצלו אין לבן מה לחפש. הפער הזה הוא המקום שאנחנו מתחילים לברר. מה קרה בין הסיפור של רועי על סוף השבוע לבין התחושה של נועם שהוא מאבד את מקומו? כל עוד שני הדברים נחווים אצלו כאותו דבר, הוא עונה לפחד שלו גם כשהבן רק מנסה לשתף.

אחרי פרידה, הקשר עם הילד מתקיים בתוך חיים שהשתנו. אתה כבר לא חלק מכל ערב. לפעמים אתה שומע בדיעבד על בדיחה, חבר חדש או החלטה קטנה. החוסר הזה יכול לעורר געגוע, קנאה וחוסר אונים. אם הפרידה נגעה גם בתחושה שאפשר להפסיק לבחור בך, ההנאה של הילד במקום האחר עלולה לפגוש פחד עמוק יותר. לא רק החמצתי בילוי, אלא אולי עוד מעט לא יצטרכו אותי.

האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים ממליצה לאפשר לילד להביע אהבה לשני ההורים ולבלות עם כל אחד בלי להרגיש אשמה. האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר מזהירה מפני לחץ מההורה לבחור צד. ההמלצות האלה מבהירות מה חשוב לשמור עבור הילד. הן אינן אומרות שהעלבון שלך ייעלם ברגע שתבין אותן.

איך הפחד לאבד את הילד משפיע על ההורות?

כדי לראות אם התחושה הזאת נשארה באותו ערב או השפיעה גם בהמשך, אני שואל את נועם מה קרה ביניהם למחרת. הוא מספר שהציע לרועי לקנות משהו שקודם לכן החליט לדחות. אחר כך, כשהבן ביקש לחזור מאוחר יותר מחבר, הוא הסכים, אף שהתכוון להציב גבול. אמרתי לעצמי שאני צריך קצת לפנק אותו אחרי שלא התראינו, הוא מסביר.

אני שואל איך הרגיש אחרי שקנה והרשה. בהתחלה היה לי נעים לראות את רועי מבסוט, הוא סיפר. אבל בערב שוב כעסתי. אני מרגיש שאני עושה בשבילו הכול, והוא עדיין מדבר רק על אמא שלו.

המשפט האחרון עוזר לנו להבין למה גם הנתינה לא הרגיעה אותו לאורך זמן. נועם קיווה שהקנייה וההסכמה יחזירו לו תחושה שרועי רוצה להיות איתו. כשהבן המשיך לדבר על אמא, נועם הרגיש שהמאמץ שלו לא שינה דבר. רועי, מצידו, לא ידע שאבא שלו מחכה לקבל דרך התגובה שלו תשובה לשאלה אם הוא עדיין חשוב לו. מבחינתו הוא קיבל משהו שרצה ואישור להישאר אצל חבר. מבחינת נועם, עדיין לא התקבל הביטחון באישור שחיפש.

כשהמתנה הופכת לבקשה סמויה שהילד יאשר את המקום שלך, קשה ליהנות ממנה גם אחרי שנתת אותה.

מה שנועם מחפש דרך הקנייה הוא אישור מרועי שהוא עדיין רוצה להיות איתו. כשהוא חושש שהבן מעדיף את אמא, הוא מנסה לתת לו עוד משהו שישמח אותו, בתקווה שירגיש שוב רצוי וחשוב לו. אם השמחה של רועי אינה מרגיעה את החשש, הוא עלול לחפש אישור נוסף. זה הדפוס שאנחנו מבררים כאן, הניסיון להרגיע את הפחד לאבד את הקשר באמצעות תגובה של הילד.

אותו חיפוש אחרי האישור יכול להופיע גם בשיחה. למשל, נועם יכול לשאול שוב ושוב איך היה אצל אמא, ובתוך כך לחכות שרועי יגיד שעם אבא הוא נהנה יותר. השאלות נשמעות כמו התעניינות, אבל נועם זקוק לתשובה מסוימת כדי להירגע. כדי להבחין בין התעניינות בחיי הילד לבין בקשה לאישור, אנחנו בודקים מה ההורה רוצה לשמוע ומה קורה לו כשהילד מספר שנהנה, בלי להשוות בין ההורים.

מה הילד לומד מהתגובה שלך לסיפור שמח?

כעת אפשר לחזור גם למה שקרה לרועי באותה שיחה. הוא התחיל לספר על סוף השבוע שלו עם אמא, ואבא שאל אם שם יותר כיף לו אצלה. במקום להמשיך לספר מה עשה, הוא נדרש פתאום להסביר שלא התכוון לאמר שהוא מעדיף את אמא. אם שיחות כאלה חוזרות, הוא עשוי ללמוד שכדי לחסוך ויכוח או עלבון עדיף לקצר את הסיפור. במצב הזה נועם ישמע פחות על חייו, ועלול לפרש גם את השתיקה כסימן שהבן מתרחק. אז יתעורר בו צורך לשאול יותר, אף שהשאלות המשוות הן חלק ממה שמקשה על הבן לשתף אותו. זו אפשרות שאנחנו בודקים דרך השיחות ביניהם, בלי להחליט מראש מדוע רועי נכנס לחדר.

זה גם המקום לראות את הצד של הנער. המאמר אם טוב לי אצל אבא, למה אני מרגיש שאני פוגע באמא? מתעכב על מה שעובר עליו כשהוא מרגיש שעליו להסתיר הנאה. כאן האחריות היא שלנו, המבוגרים, לבנות בשיחה מקום שבו הוא יכול לספר בלי לטפל בכאב שלנו.

מה עושים כשהילד אומר שאצל אמא או אבא טוב יותר?

עד כאן רועי סיפר שנהנה אצל אמא, ונועם ששמע בדבריו השוואה. אבל לפעמים הילד באמת אומר שאצל ההורה האחר טוב לו יותר. גם אז חשוב להבין למה הוא מתכוון לפני שעונים לעלבון שמתעורר בנו. האם הוא מדבר על כלל מסוים, על חברים שגרים קרוב או על משהו בקשר איתך שקשה לו? אפשר לשאול, מה שם יותר נעים לך שם, ומה היית רוצה שיהיה אחרת כאן?

הבירור הזה שונה משאלה שמבקשת דירוג של שני ההורים. הוא מאפשר להבין צורך בלי להניח מראש שהילד דוחה אותך.

אם רועי אומר שאצל אמא מקשיבים לו יותר, נועם יכול לשאול מתי הרגיש שלא הקשיב לו. אם הבן מזכיר שיחה שבה אבא הסתכל בטלפון, יש כאן משהו שאפשר לקחת עליו אחריות. אין צורך להוכיח שגם אמא עושה את זה. אפשר לומר, אתה צודק שבאותה שיחה לא הייתי איתך. אני רוצה לשמוע מה ניסית לספר.

ואם ההשוואה נוגעת לשעה שבה מותר להשתמש בטלפון, בודקים את הבקשה ואת הסיבה לגבול. אין חובה לקנות קרבה באמצעות עוד אישור. המאמר על כללים שונים אצל הורים גרושים מרחיב על הצבת הגבול והתיאום בין הבתים. אלה שאלות מעשיות שראויות למענה, גם כשעובדים על הפחד מהעדפה.

אם הילד מתאר פחד, פגיעה או חוסר ביטחון, מתייחסים ברצינות לדבריו ומבררים את המענה הדרוש לבטיחותו. גם סירוב מתמשך למפגשים זקוק לבירור רחב יותר. במצב כזה אפשר להמשיך למאמר מה עושים כשהמתבגר לא רוצה לראות את אבא או אמא?. עצם ההעדפה אינה מספיקה כדי לקבוע ניכור הורי, והמאמר הזה אינו מכריע היכן ילד צריך לגור.

איך מפסיקים להתחרות על אהבת הילד?

ההבחנה בין מה שהילד אמר לבין מה ששמעת על עצמך יכולה לעזור גם מחוץ למפגש. כדי שתוכל לזהות אותה בתוך שיחה מסוימת, ולא להישאר רק עם הרעיון הכללי, אפשר לכתוב חמש שורות על הרגע שבו התעורר הפחד. נקרא להן מפת המקום שלי. כך נראית המפה כשחוזרים לסיפור שנועם הביא:

1. מה הוא אמר בפועל. רועי אמר שהיה כיף בטיול.
2. מה שמעתי על עצמי. אני פחות חשוב לו.
3. מה הרגשתי וניסיתי להשיג. נבהלתי ונעלבתי, ורציתי לשמוע שהוא מעדיף אותי.
4. מה הוא צריך ממני עכשיו. מקום לספר, בלי להוכיח את האהבה שלו.
5. מה אני בוחר לעשות עם הצורך שלי. אני זקוק למקום לדבר על הפחד לאבד את הבן. אפנה למבוגר שאני סומך עליו או אביא את הפחד לליווי, במקום לבקש מרועי להוכיח שהוא מעדיף אותי.

המפה אינה דורשת ממך לשכנע את עצמך שהכול בסדר. היא עוזרת לזהות מתי בקשה שלך לאישור חיצוני  ובטחון נכנסת לשיחה שנועדה להיות על החיים של הילד. את הביטחון שלך צריך לקחת ברצינות, אבל לא להפקיד את האחריות על המתבגר .

אחרי שמפרידים בין הצורך של נועם בביטחון לבין הצורך של רועי לספר, אפשר להכין גם תיקון לשיחה שהסתבכה. אני בודק עם נועם מה חשוב לו שהבן יבין, ועוזר לו לנסח זאת בלי לבקש ממנו לנחם אותו. למשל, לחזור אליו בזמן רגוע ולומר, קודם שאלתי אם אצל אמא יותר כיף לך. התגעגעתי אליך, אבל שאלתי שאלה שביקשה ממך להשוות ביני לבין אמא. אתה יכול לספר לי שנהנית אצלה.

גם אחרי משפט כזה, רועי עשוי לענות בקצרה או להעדיף להישאר בחדר. לכן אנחנו מתכוננים גם למה שנועם יעשה אם לא יקבל מיד את הקרבה שקיווה לה. הוא יכול לתת לבן זמן ולהמשיך להתעניין בו בהמשך, בלי לשאול אם הוא עדיין כועס שוב ושוב. התיקון נועד לפנות מקום לשיתוף, לא לחייב את רועי לשתף כדי שנועם ירגיש שהכול הסתדר.

ואם למחרת שוב יצאה לך שאלה משווה, אפשר לתקן את אותה שיחה ולבדוק מה קדם לה. האם היית לבד כל סוף השבוע, האם משהו בקשר עם ההורה האחר פגע בך, או שהגעת למפגש עם ציפייה שרועי יראה כמה התגעגעת? כך אפשר ללמוד מההישנות במקום להפוך אותה לעוד הוכחה שאתה נכשל כהורה.

מה מתגלה כשבודקים למה אתה צריך להיות ההורה המועדף?

אבל הכנת המשפט אינה מסיימת את הבירור. נועם יכול להבין איך הוא רוצה לדבר עם רועי, ובכל זאת להרגיש צורך לקנות לו משהו לפני המפגש הבא. כדי להבין מה ימשוך אותו שוב לאותה תגובה, אני חוזר איתו לקנייה שעליה סיפר. מה היא מאפשרת לו להרגיש באותו רגע, וממה הוא חושש אם לא יעשה אותה?

נניח שאתה פוגש אותו בלי לקנות עוד משהו ובלי לתכנן בילוי מיוחד, אני שואל. ממה אתה חושש?

שלא תהיה לו סיבה לרצות לבוא אלי.

כלומר, בלי משהו נוסף שאתה נותן לו, קשה לך לסמוך על כך שהוא ירצה לבלות את הזמן איתך. מה אתה חושש שזה אומר עליך כאבא? אני ממשיך.

שאני כבר לא מספיק בשבילו.

כאן מתבהר מה שנועם ניסה להסביר בתחילת השיחה. הוא רוצה שלרועי יהיה טוב אצל אמא, ובכל זאת השמחה של הבן פוגשת אצלו את התחושה שהוא עצמו כבר לא מספיק. הקנייה נותנת לו לרגע אפשרות לעשות משהו כדי למנוע את האובדן שממנו הוא חושש. לכן העצה אל תקנה לו עוד דברים אינה מספיקה. צריך לעבוד גם עם הפחד שבגללו הוא מרגיש שהוא מוכרח לתת יותר.

את המשמעות הזאת צריך לברר עם כל אדם. אצל הורה אחר יעלו דווקא אשמה על הפרידה, כעס על חוסר שוויון בין הבתים או געגוע לזמן שהיה עם הילד. ההתנהגות דומה, אבל העבודה אינה מתחילה ממסקנה מוכנה על מה שמסתתר מאחוריה.

איך עובדים על הפחד שהילד יעדיף את ההורה השני בשיטת מ.ס.ע?

בהדרכת הורים במצפן הלב מתחילים מהרגעים שבהם הפחד נכנס לתגובה. מה הילד אמר, מה ההורה הבין, מה הרגיש ומה עשה. משם מתרגלים דרך להקשיב, לתקן ולהחזיק גבול שמתאים למצב המשפחתי. אפשר להביא שיחה שהסתבכה, להתכונן לפגישה הבאה עם הילד ולחזור לבדוק מה קרה בפועל.

בליווי אישי בשיטת מ.ס.ע אפשר לעבוד גם עם מה שממשיך להפעיל את ההורה כשהוא כבר יודע איך היה רוצה להגיב. במיפוי נברר מה משמעות האפשרות שהילד יעדיף את ההורה השני. האם היא נוגעת בפחד להיות מיותר, בדחייה שחווה בפרידה או באמונה שכדי שיישארו צריך לתת יותר. אלה שאלות לבירור עם האדם, לא מסקנה שמסיקים עליו מקריאת סיפור.

אם החסם הזה ממשיך להפעיל את ההורה, עבודת הסילוק נוגעת במה שהוא מרגיש כשהוא פוגש אותו. לא נשארים רק עם המסקנה שהוא אינו חייב לקנות כדי להיות אהוב. בקשב פנימי ובהסכמה פוגשים את הרגש, את התחושה או את הדימוי שעולים סביב הפחד, ואת החלק שמנסה להגן עליו באמצעות נתינה. העבודה עם תת המודע והכלים המותאמים לאדם מכוונת לשחרור האמונה והדפוס שמחזיקים את התגובה. האדם שותף לקצב ולעומק העבודה.

אצל הורה עם קושי כמו של נועם, השאלה היא מה מתעורר בתוכו כשהילד אינו זקוק לעוד משהו ממנו. אם אז עולה התחושה שהוא נעשה פחות רצוי, נרצה לעבוד עם אותה תחושה ועם החלק שלמד להבטיח קרבה באמצעות נתינה. המטרה היא להפחית את הצורך האוטומטי להוכיח שוב שמגיע לו מקום. לצד השחרור מטמיעים איכות שנבחרת עם האדם, למשל תחושת ערך שמאפשרת לו לפגוש את הילד גם בלי לקבל ממנו אישור בכל מפגש. כך העבודה מכוונת למה שמפעיל את החיפוש אחר הוכחת אהבה, ולא מסתיימת בניסוח תשובה מוצלחת.

את העצמאות בונים במקביל לעבודת השחרור, דרך מטרה שחשובה לאדם וצעדים בחיים. במקרה כזה המטרה יכולה להיות להקשיב לסיפור בלי לחקור מי אהוב יותר, או להחזיק גבול בלי לפצות אחר כך מתוך פחד. בודקים מה השתנה בתגובה בפועל, ומה עדיין מפעיל אותה. ההתקדמות אינה נמדדת בכך שהילד מבטיח להעדיף אותך. במפגש הבא אפשר לבדוק רגע מסוים: האם הצלחת לשמוע את הסיפור עד סופו, האם שאלת שאלה מתעניינת במקום משווה, ומה קרה בך אם הבן בכל זאת בחר ללכת לחדר. אם הפחד שוב קבע את התגובה, חוזרים למה שהפעיל אותו ומתאימים את המשך העבודה.

איך נראה קשר שלא צריך להוכיח בו מי ההורה המועדף?

כדי לחבר את הבירור הזה לחיים של נועם, אני חוזר איתו ליום ראשון שעליו סיפר לי בתחילה. עכשיו, כשברור יותר מה התעורר בו בזמן שרועי דיבר, אפשר להגדיר מה הוא רוצה שיוכל לעשות אחרת. איך היית רוצה שהערב הזה ייראה, גם אם רועי יחזור שוב בהתלהבות מאמא? אני שואל. אני רוצה להיות מסוגל לשמוע מה עבר עליו, הוא עונה. שלא כל סיפור שלו יהפוך אצלי לשאלה אם הוא עדיין רוצה אותי.

זו המטרה שאליה אנחנו מחברים את העבודה. ברגע כזה נועם עשוי עדיין להרגיש צביטה, אבל להקשיב עד סוף הסיפור ולשאול מה רועי הכי אהב. אחר כך הוא יכול להציע שיכינו יחד ארוחת ערב, מתוך רצון לזמן איתו. במפגשים חוזרים למה שקרה בפועל ובודקים היכן הצליח לבחור אחרת ומה עדיין הפעיל את הצורך להתחרות.

זו גם התשובה שאנחנו מתחילים לבנות לשאלה שנועם הביא בתחילת השיחה. הוא רוצה שלבן שלו יהיה טוב, אבל ברגע השיתוף ההנאה אצל אמא קיבלה אצלו משמעות של אובדן המקום שלו כאבא. לכן העבודה מחברת בין שני דברים, מענה לפחד שמפעיל אותו ובניית היכולת להישאר עם רועי ועם מה שהוא מספר. כשהמשמעות הזאת כבר אינה קובעת לבדה את התגובה, מתפנה מקום לקשר שנועם ביקש מלכתחילה.

הוא רוצה להיות אבא שרועי יכול לחזור אליו עם סיפור שמח, בלי להידרש בסופו להוכיח שאצל אבא טוב יותר.

לעוד שאלות על קשר, תגובות ושגרה לאחר פרידה אפשר להמשיך אל ספריית המאמרים להורים.