למה המתבגר שלי משקר לי גם על דברים קטנים

שאלת אותו אם הוא צחצח שיניים. הוא אמר כן. עמדת ליד הכיור וידעת בוודאות שלא. המברשת יבשה. וישבת שם שנייה, מבולבל, כי זה כזה דבר קטן. לא היה לו מה להרוויח מהשקר הזה. אז למה הוא בכלל טרח.

וזה בדיוק מה שלא נותן לך מנוחה. לא השקרים הגדולים. הקטנים. אלה שאין להם שום היגיון. איפה היית, עם מי דיברת, כמה זמן היית שם. דברים שאתה ממילא היית מקבל בלי לכעוס. ובכל זאת הוא בחר לעקם את האמת דווקא עליהם.

רוב ההורים מגיעים לרגע הזה עם שאלה אחת. איך אני גורם לו להפסיק. וזו בדיוק השאלה שמחזירה אותם לאותו מקום שוב ושוב.

מה שהמחקר גילה, וההורים לא מנחשים

פרופ' ננסי דרלינג חקרה שקרים של מתבגרים במשך יותר מעשרים שנה. היא ישבה איתם, נתנה להם קלפים עם עשרות נושאים, ושאלה על מה הם משקרים להורים ולמה. הנתון הראשון לא מפתיע. כמעט כולם משקרים, קרוב לתשעים ושישה אחוז. הנתון השני הוא זה שמשנה הכל.

הסיבה השכיחה ביותר שמתבגר נתן לשקר לא הייתה לעשות מה שאסור לו. היא הייתה, אני לא רוצה שיתאכזבו ממני.

תעצור על המשפט הזה רגע. הוא לא משקר כדי להתרחק ממך. הוא משקר כדי לא לאבד אותך. השקר הוא לא קיר שהוא בונה בינך לבינו. הוא כרית שהוא שם כדי שהמכה של האכזבה לא תגיע. ילד שכבר לא אכפת לו ממך לא טורח לשקר. הוא פשוט אומר לך את זה בפנים או לא עונה בכלל. השקר הקטן הזה, המעצבן, חסר ההיגיון, הוא בעצם עדות לכמה דעתך עוד חשובה לו.

וזה משנה את השאלה. לא איך אני גורם לו להפסיק לשקר. אלא מה גורם לו להרגיש שהאמת מסוכנת מכדי לומר.

שלושה מנגנונים, ומה עושים עם כל אחד

השקר הקטן הוא גלאי מרחק

כשמתבגר משקר על משהו שאין בו שום סיכון, הוא לא מגן על המעשה. הוא בודק כמה בטוח לספר לך דברים. כל שקר קטן הוא ניסוי קטן. אם השקר הזה עבר בלי סערה, אולי גם הגדול יעבור. הוא לא מחשב את זה במודע. הגוף שלו למד מתי אתה נרגע ומתי אתה נדרך, והוא פועל לפי זה מהר יותר ממה שהוא חושב.

מה עושים: בפעם הבאה שאתה תופס שקר קטן, אל תתפוס אותו. שים לב לרגע שלפני, כשהוא כן אמר לך משהו קטן ואמיתי, ותגיב שם ברוגע. הוא לומד לא ממה שאתה עושה עם השקר, אלא ממה שאתה עושה עם האמת.

החקירה מדליקה את מה שהיא מנסה לכבות

כשאתה מרגיש שמשקרים לך, אתה שואל עוד שאלה. ועוד אחת. וזה הגיוני, אתה מחפש את האמת. אבל אצל המתבגר כל שאלה נוספת היא עוד לחץ, והמוח בגיל הזה מגיב ללחץ בבריחה. ככל שאתה חוקר יותר, קשה לו יותר לספר, כי עכשיו הוא צריך להודות גם במה שקרה וגם בזה ששיקר עליו. אתה לא מקרב את האמת. אתה מרחיק אותה.

מה עושים: במקום עוד שאלה, אמור משפט אחד שמקל עליו לספר. כמו, אני מעדיף שתגיד לי אמת לא נעימה מאשר שתישאר עם זה לבד. ואז תשתוק. השתיקה שלך עושה יותר מכל חקירה.

מה שהוא הכי לא רוצה לגרום לך

מתבגר לא מפחד מהעונש כמו שהוא מפחד מהפנים שלך כשאתה מאוכזב. הפרצוף הזה, של הורה שנפלו לו הפנים, הוא הדבר שהוא הכי לא רוצה לראות. אז הוא משקר כדי לא לראות אותו. ולפעמים הכעס שמתפרץ עליו הוא בעצם האכזבה שלך שהתפרצה בקול, והוא קורא אותה מדויק.

מה עושים: כשהוא כן אומר לך אמת קשה, עצור לפני התגובה הראשונה שלך. במקום להגיב לתוכן, הגב לזה שהוא סיפר. משפט אחד, לקח לך אומץ להגיד לי את זה. ברגע הזה אתה מלמד אותו שהאמת לא מרחיקה אותך ממנו.

אם זה מדבר אליך, ואתה מרגיש שאתה כבר לא יודע איך לפתוח שיחה בלי שהיא נגמרת בטריקת דלת, יש מקום לשיחה על זה.

למה זה עדיין לא מספיק

אתה יכול לקרוא את כל זה, להסכים עם כל מילה, ומחר בבוקר לשמוע שקר קטן ולהרגיש את אותו לחץ עולה בגרון. כי התגובה שלך לשקר לא גרה במקום שהבנה מגיעה אליו. היא נצרבה הרבה לפני, כשאתה היית הילד, ולמדת מה עושים כשמישהו מאכזב. הכלים האלה מרגיעים את הרגע. הם לא משחררים את הדפוס שממנו אתה מגיב. וכשהמרחק גדל, הילד שמשקר היום הוא לפעמים הילד שמסתגר מחר.

כתבתי את זה כי ראיתי את אותה סצנה חוזרת אצל הורים רבים. הורה חכם, אוהב, שעומד מול ילד שמשקר על כלום, ומרגיש שהוא מאבד אותו לאט בלי לדעת איפה זה התחיל. ורובם חשבו שהם היחידים.

לא כל מצב מתאים לעבודה הזאת. הדרכת הורים בשיטת מ.ס.ע לא מתחילה מהשקר של הילד, אלא ממה שנדלק אצלך ברגע ששיקרו לך. כי שם, מתחת לפני השטח, הדפוס נוצר, ושם הוא משתחרר.

אולי השאלה היא לא איך לגרום לו להפסיק לשקר. אולי היא, מה הוא צריך להרגיש בטוח לגביו, כדי שהאמת כבר לא תהיה מסוכנת מכדי לומר.