אבחון יתר של ADHD: מה המלחמה בין המומחים לא פותרת להורים

רונית קראה את הכותרת בזמן שחיכתה שהקומקום ירתח. מחקר חדש טוען שמאבחנים יותר מדי ADHD אצל ילדים. היא הניחה את הטלפון על השיש.

שבוע קודם היא קראה כותרת אחרת. אלפי ילדים מחכים שנתיים לאבחון קשב, ורבים נשארים בלי מענה.

אותה אמא. אותו טלפון. שתי כותרות שאומרות בדיוק את ההפך.

ובחדר הסמוך ישן ילד אחד. לא סטטיסטיקה. הבן שלה.

ורונית לא הגיעה לכותרות האלה מהחדשות. היא הגיעה אליהן מהערבים. מהמחברת שנשארת בתיק כל יום. מהשיעורים שנפתחים בשמונה, ובשמונה ורבע כבר הפכו לצעקות. מהרגע שהיא מבקשת בפעם השלישית שיתלבש, והוא עומד באמצע החדר עם גרב אחת ביד, מסתכל בחלון.

והיא כבר לא יודעת אם זה הוא, או אם זו היא שכבר אין לה כוח. וזה בדיוק מה ששלח אותה לחפש אבחון. לא כדי לתייג אותו. כדי להבין אם יש שם משהו שהיא לא רואה, או שהיא פשוט הורה שנמאס לו בשמונה בערב לריב עם הילד.

הוויכוח אמיתי. הוא פשוט לא עליך

בעולם המקצועי באמת יש ויכוח, והוא לא קטן. פרופסור אניטה תאפאר, מהחוקרות הבכירות בעולם בתחום הקשב, פרסמה בתחילת 2026 מאמר מערכת בשם ישיר: אבחון יתר של ADHD? הנה זה מתחיל שוב. והיא לא אומרת שמאבחנים יותר מדי, וגם לא שמאבחנים פחות מדי. היא אומרת שהשאלה הזאת עצמה מפספסת. קשב, היא כותבת, הוא לא מתג של כן או לא. הוא רצף. ולריב אם יש יותר מדי ילדים בצד אחד שלו או פחות מדי, זו שאלה לא נכונה מלכתחילה.

ובאותה נשימה, דוח של צוות המשימה העצמאי ל-ADHD של מערכת הבריאות באנגליה הראה תמונה שהפתיעה רבים. בבריטניה פחות ילדים מקבלים אבחנה מכפי שבאמת מתמודדים עם קשיי קשב. כלומר דווקא פחות מדי, לא יותר מדי. ובאותו דוח גם הערה זהירה: יש מקומות בעולם, חלק ממדינות ארצות הברית למשל, שבהם מאבחנים דווקא יותר ילדים מכפי שמתמודדים.

אז מי צודק. וזאת בדיוק המלכודת.

למה המספר הופך למראה

כשהורה קורא אבחון יתר, הבטן נרגעת ומתכווצת באותה שנייה. נרגעת, כי אולי לילד שלי אין כלום. מתכווצת, כי אולי אני מגזים. וכשהוא קורא תת-אבחון, הכל מתהפך. אולי אני מפספס. אולי אני לא עושה מספיק.

המספר הופך לראי. ההורה מסתכל בסטטיסטיקה ומחפש בתוכה את הפנים של הילד שלו.

אבל סטטיסטיקה לא יודעת לדבר על ילד אחד. היא מדברת על מאה אלף ילדים בבת אחת. השאלה האם מאבחנים יותר מדי היא שאלה על אוכלוסייה. השאלה מה קורה עם קשיי הקשב של הבן שלי היא שאלה על אדם. הן נשמעות אותו דבר, והן לא אותו דבר בכלל.

לפעמים מה שנראה כמו קשב הוא ילד שמוצף

ויש עוד שכבה, והיא הכי קשה להגיד. לפעמים מה שנראה מבחוץ כמו קושי קשב הוא ילד שמוצף. ומוח שמוצף רגשית לא פנוי להקשיב, לא כי חסר לו קשב, אלא כי כל המערכת עסוקה בלהחזיק את עצמה. הריכוז לא נעלם. הוא פשוט האחרון בתור.

ולפעמים, וזה החלק שאף כותרת לא כותבת, ההצפה של הילד עולה בדיוק כשההורה נכנס לפאניקה. כי ילד קולט את הבהלה של ההורה עוד לפני שנאמרה מילה. הורה שנלחץ בשמונה בערב, גם בשקט, משדר לילד שיש סכנה. והילד, שכבר בקושי מחזיק את עצמו, מקבל על עצמו גם את הלחץ של ההורה. וזה לא אשמה של אף אחד. ככה זה עובד, הרוגע של הורה מרגיע ילד, והבהלה שלו מדביקה.

זה לא אומר שאין קשב וריכוז. יש. זה אומר שלפעמים קשב וויסות שזורים כל כך חזק, שהאבחון נותן שם לחוט אחד, והחוט השני נשאר בלי שם. ואותו ילד בדיוק, מול הורה רגוע, נראה אחר. לא כי נרפא. כי מה שמסביבו השתנה.

השאלה שאף כותרת לא שואלת

ויש שאלה שלישית, שכמעט אף כותרת לא שואלת. לא כמה ילדים מאובחנים, ולא האם לבן שלי יש. אלא מה הבן שלי ילמד על עצמו מהתשובה שנגיע אליה.

כי אותה אבחנה בדיוק, מילה במילה, יכולה להישמע בבית בשתי דרכים. עכשיו אנחנו יודעים מה לא בסדר בך. או עכשיו אנחנו יודעים איך לעזור לך. אותו דף, אותו מכון, אותה מילה. שני סיפורים שונים לגמרי שהילד יישא איתו הלאה, והם נקבעים לא באבחון עצמו אלא במילים שההורה בוחר בדרך אליו.

המומחים רבים על כמה. ההורה חי עם מי. והילד לומד על עצמו לא מהמספר, אלא מהטון שבו מדברים עליו בסלון.

מעניין מה הוויכוח הזה מדליק דווקא בהורה. הורה אחד קורא אבחון יתר ומרגיש אשמה שרץ מהר מדי. הורה אחר קורא את אותה כותרת בדיוק ומרגיש הקלה שכמעט מעליבה אותו. אותה ידיעה, שתי תגובות הפוכות, ואף אחת מהן לא באמת על המחקר.

כל אחת מהן על סיפור ישן שההורה נושא. אם אאבחן, תייגתי אותו. אם לא אאבחן, זנחתי אותו. וכל עוד ההורה נלחם בתוך שתי האפשרויות האלה, הוא לא רואה שהוא בכלל לא חייב לבחור ביניהן ברגע הזה.

מה עוזר, עם אבחנה או בלעדיה

בהדרכת הורים אני כמעט אף פעם לא פותח בשאלה אם לאבחן או לא. אני פותח בשאלה אחרת: מה קורה לך בגוף בשמונה בערב, שנייה לפני שהקול עולה. כי שם, באותה שנייה, נמצא חצי מהסיפור שהכותרות לא מספרות. הפחד שעולה בהורה מול מחברת סגורה הוא לא על המחברת. הוא על סיפור ישן שההורה נושא מזמן, והוא זה שיושב אחר כך גם על השולחן בארוחת הערב, הרבה אחרי שסגר את הטלפון.

זו נקודת המוצא של שיטת מ.ס.ע. לא לתקן את הילד, ולא להכריע בוויכוח על המספרים, אלא להבין קודם מה הקושי של הילד מדליק בהורה. כי הילד לא סופג את האבחנה. הוא סופג את מה שההורה מרגיש כלפיה.

וכשההורה מתחיל לזהות מה מצית אותו, הוא מפסיק, בלי לדעת, לתדלק את ההצפה של הילד. ואז אפשר סוף סוף לראות מה באמת נשאר מתחת. לא כדי לבטל את הצורך באבחון, אלא כדי שהאבחון, אם וכאשר יגיע, ידבר על הילד הנכון ולא על הילד שכולו דרוך מול הורה מבוהל.

ומהצד של הנער, אימון רגשי לנוער לא מלמד אותו להתרכז. הוא עוזר לו למצוא מילים לרגע שבו הכל מתפוצץ בפנים, ולהבין שלהיות מוצף זה לא להיות שבור. נער שמצליח לקרוא לעצמו את מה שקורה בו מקבל שנייה של בחירה במקום פיצוץ. ומה שנראה כמו חוסר קשב, לא פעם, מתחיל להירגע משם. הקושי אמיתי בשני המקרים, בין אם יש אבחנה על השולחן ובין אם עוד לא, והדרך לפגוש אותו לא תלויה במי ניצח בכותרת.

מה הילד שומע דרך הקיר

בזמן שהמומחים רבים על המספרים, בבית יש ערב אחד, ילד אחד, וטון אחד שבו מדברים עליו. הוויכוח הגדול לא יוכרע השבוע, וכנראה גם לא בשנה הקרובה.

אבל הילד בחדר השני כבר סופג הערב תשובה על עצמו. לא מהמחקר. מהקיר שדרכו הוא שומע איך מדברים עליו.