למה הלקאה עצמית לא עובדת?

הטרגדיה של האדם המודרני (ושלך)

במשך עשרות שנים, הפסיכולוגיה הקלאסית, זו של פרויד, סיפרה לנו סיפור אחד ברור: האדם הוא יצור של קונפליקטים. יש לנו דחפים אסורים, אנחנו מרגישים אשמה, ואז אנחנו מפתחים נוירוזות. לפי הגישה הזו, אם אתה סובל, כנראה שאתה מסתיר משהו אפל בתוכך. הטיפול? לחשוף את האמת, להודות באשמה, ולעשות "תיקון".

אבל אז הגיע היינץ קוהוט (Heinz Kohut), והפך את השולחן.

קוהוט הביט במטופלים שלו – אנשים מצליחים, מתפקדים, אינטליגנטים – וראה משהו אחר לגמרי. הוא לא ראה אנשים שסובלים מאשמה על דחפים אסורים. הוא ראה אנשים שסובלים מריקנות. הוא זיהה שהכאב העמוק ביותר שלהם הוא לא פחד מעונש, אלא פחד מהתפוררות. חרדה מכך שאף אחד לא באמת רואה אותם.

הוא קרא לזה המעבר מ"האדם האשם" ל"אדם הטרגי". האדם הטרגי הוא לא חוטא שצריך כפרה; הוא אדם שגדל בסביבה שלא סיפקה לו את החמצן הרגשי הדרוש לבניית "עצמי" יציב.

למה אנחנו מלקים את עצמנו?

ב"מצפן הלב", אני פוגש לא מעט אנשים שמגיעים אלי אחרי שעברו סדנאות, טיפולים ושיטות שניסו "לשבור" את האגו שלהם או ללמד אותם "לחשוב חיובי". הבעיה בשיטות האלו היא שהן מתייחסות לדפוס (הפרפקציוניזם, החרדה, הצורך בשליטה) כאל אויב.

קוהוט לימד אותנו שההתנהגויות האלו הן לא האויב. הן הפיגומים. כשהעצמי שלנו שביר, כשלמדנו בילדות שאין מקום לצרכים האמיתיים שלנו, בנינו פיגומים של פרפקציוניזם והלקאה עצמית כדי להחזיק את המבנה שלא יקרוס. כשאנחנו מנסים "להסיר" את הדפוסים האלו בכוח, בלי לבנות תשתית אמיתית מתחתיהם, הנפש נכנסת למצוקה.

שלושת המרכיבים של "העצמי השלם"

החידוש הגדול של קוהוט, שמהווה בסיס עמוק בעבודה שלנו, הוא המושג "זולת-עצמי" (Self-object). הטענה היא שאנחנו לא יכולים להתקיים לבד מבחינה רגשית, בדיוק כמו שאנחנו לא יכולים לנשום בלי חמצן. אנחנו זקוקים לאחרים לא רק כדי "לאהוב" אותם, אלא כדי לתחזק את מי שאנחנו.

קוהוט מיפה שלושה צרכים קריטיים שחייבים להתמלא כדי שנרגיש שלמים:

1. צורך בשיקוף (Mirroring): הצורך הבסיסי ביותר שמישהו יביט בנו בעיניים בורקות ויגיד (במילים או במבט): "אני רואה אותך. אתה קיים. אתה בעל ערך". כשזה חסר בילדות, האדם גדל להיות מבוגר שרודף אחרי אישורים חיצוניים, לייקים, ותעודות, אבל שום דבר לא באמת ממלא את הבור בפנים.
2. צורך בהאדרה (Idealizing): הצורך להישען על מישהו חזק, רגוע וחכם מאיתנו. כילדים, היינו צריכים להרגיש שההורים שלנו הם "כל-יכולים", כדי שנוכל להירגע בצילם ולהפנים את הרוגע הזה לתוכנו. כשהצורך הזה לא מסופק, אנחנו גדלים להיות מבוגרים שלא סומכים על אף אחד, ציניים, שחייבים לשלוט בכל פרט כי "אין על מי לסמוך".
3. צורך בתאומות (Twinship): הצורך להרגיש שייך. להיות "כמו כולם". הידיעה שאני לא חייזר, שאני חלק מהמשפחה האנושית.

נרקיסיזם בריא: מותר לך לעוף על עצמך

אחת הטעויות הגדולות בעולם ההתפתחות האישית היא המלחמה בנרקיסיזם. קוהוט טען שיש דבר כזה נרקיסיזם בריא. זהו הדלק של היצירתיות, של האמביציה, של היכולת שלנו לעמוד על הבמה של החיים ולומר "הנני". הבעיה היא לא באהבה העצמית, אלא בפגיעה בה. כשהנרקיסיזם הבריא נפצע, הוא הופך ליהירות או להתכנסות ודיכאון. התפקיד שלנו הוא לא לכבות את הניצוץ הזה, אלא ללבות אותו בצורה בריאה.

אם הזיהוי הזה נגע במשהו, אפשר אבחון קצר שמראה לך איזה צורך הדפוס הזה מנסה למלא. בלי מחויבות.

איך מיישמים את זה בחיים ?

כשאנחנו עובדים בשיטת ה-מ.ס.ע (מיפוי, סילוק, עצמאות), אנחנו בעצם מיישמים את התובנות האלו הלכה למעשה:

1. אנחנו מפסיקים את השיפוטיות: במקום לשאול "למה אתה עושה את זה לעצמך?", אנחנו מבינים שההתנהגות הזו שירתה מטרה. היא שמרה עליך.
2. אנחנו מספקים חוויה מתקנת: בתוך המרחב הבטוח, אנחנו מאפשרים לצרכים הישנים (שיקוף והאדרה) לעלות, אבל הפעם הם מקבלים מענה אחר. לא ביקורת, אלא הכרה.
3. הפנמה ממירה : זהו המונח המקצועי של קוהוט לתהליך הריפוי. לאט לאט, הביטחון והרוגע שאתה מקבל מבחוץ, הופכים להיות חלק מהמבנה הפנימי שלך. אתה כבר לא צריך את ה"קביים" של הפרפקציוניזם, כי יש לך רגליים יציבות משלך.

להסכים להיות אנושי

המורשת של קוהוט היא הזמנה לחמלה רדיקלית. היא ההבנה שאין בך שום דבר "רע" שצריך לעקור. יש בך חלקים שקפאו בזמן כי לא היה שם מישהו שיחזיק אותם.

העבודה האמיתית היא לא לשנות את מי שאתה, אלא להסכים לקבל את החלקים האלו, לתת להם מקום, ולבנות בתוכנו את היכולת להרגיע את עצמנו. כשזה קורה, הסימפטומים – החרדה, הריצוי, ההלקאה – נושרים מעצמם. לא כי נלחמנו בהם, אלא כי הם פשוט מיותרים כשיש לך ליבה חזקה.

זה לא קסם, וזה לא קורה בנשימה אחת. זה תהליך עומק. אבל בצד השני שלו מחכה לך אדם אחד שחיכית לו כל החיים: אתה עצמך.

לקריאה עוד על השיטה