איך עוזרים לבן נוער לווסת רגשות כשהמילים לא עוזרות

הוא ישב בשקט לאורך כל הארוחה.

ואז הטלפון רטט פעם אחת.

כיסא נזרק. דלת נטרקה. ואת עומדת ליד הכיור עם צלחת בידיים ולא מבינה מה בדיוק קרה שם.

ניסית לדפוק על הדלת. ניסית "בוא נדבר". ניסית לחכות שיירגע. וכל הנסיונות, בדרך שלהם, לא עבדו.

לא כי את עושה משהו לא נכון. כי ברגע הזה המוח שלו אינו זמין לשיחה.

מה קורה בגוף כשהסערה עולה

נוירופסיכולוגים שחוקרים התפתחות מוחית בגיל ההתבגרות מצביעים על פער פיזי שלא ניתן לגשר עליו בכוח רצון.

האמיגדלה, מרכז זיהוי האיום במוח, מגיעה לשיא הפעילות שלה בגיל ההתבגרות. הקורטקס הקדם-מצחי, שאחראי על שיפוט, ריסון וקבלת החלטות, עוד בבנייה פיזית עד גיל 25 בערך.

זה לא חוסר בשלות מוסרית. זה מוח שמערכת האזעקה שלו עובדת במלוא הכוח, בלי שמערכת הבלמים הושלמה.

הגוף שלו מוצף בקורטיזול ואדרנלין ברגע של סערה, ואת זה אי אפשר לעצור בהסבר. הגוף לא מקשיב לשפה כשהוא משוכנע שיש סכנה. ולמוח שלו, הודעה קשה בקבוצה, מבט בכיתה, ריב עם חבר, היא סכנה ממשית.

לא סכנה מדומיינת. סכנת חיים אמיתית.

זו הנקודה שרוב ההורים מפספסים. לא כי לא אכפת להם, אלא כי לא נאמר להם בפירוש: ההצפה הרגשית של בן נוער היא אירוע פיזיולוגי, לא עניין של בחירה

.

מה עובד כשהמילים לא מגיעות

כלים לוויסות רגשי לנוער שעובדים בשטח הם לא מדיטציות מורכבות. הם פעולות שמשדרות למוח שהסכנה עברה, בשפה שהגוף מבין.

ממה שאני רואה בעבודה שלי עם נוער, השינוי לא מגיע כשאנחנו מסבירים להם. הוא מגיע ברגע שהגוף שלהם מקבל איתות שונה.

• מים קרים על הפנים והידיים. לא כי זה נחמד, כי השינוי הפתאומי בטמפרטורה מפעיל את עצב הוואגוס ומאט את קצב הלב פיזית.
• יציאה לאוויר פתוח. כשהגוף רוצה לברוח, תן לו .
• מתיחה ושחרור של שרירים גדולים. שרירי כתפיים, ירכיים, ידיים. לא יוגה. הגוף צריך לשחרר את מה שנעל.
• אחרי שהגוף מתחיל להירגע, ורק אחרי, אפשר לדבר.

לתת לרגש שם, לפני שעושים איתו משהו

ויסות רגשי לא אומר הדחקה. זה ההפך.

חוקרים בתחום הרגש כמו מת'יו לייברמן מאוניברסיטת קליפורניה הראו שמתן שם לרגש, תהליך שנקרא affect labeling, מפחית את הפעילות באמיגדלה ומגביר את המעורבות של הקורטקס הקדם-מצחי. לא בתיאוריה. בסריקות מוח.

הפעולה הפשוטה של להגיד "אני כועס", "אני נעלב", "אני מפוחד" בזמן שהרגש בשיאו, משנה את מה שקורה בגוף.

ולבן נוער שרוב הזמן לא בטוח מה הוא מרגיש, ובטח לא בטוח שמותר לו להרגיש את זה, הצעד הראשון הוא לא לנהל את הרגש. הוא להכיר בו. כשאתם מלמדים אותו לזהות מה קורה בגוף לפני שהוא מתפוצץ, אתם לא עושים שינוי קוסמטי בתגובה. אתם מלמדים את המוח שלו דרך חדשה לקרוא את עצמו.שינוי קוסמטי בתגובה. אתם מלמדים את המוח שלו דרך חדשה לקרוא את עצמו.

מה חוזר אצל הורים שמנסים את זה לבד

בעבודה שלי עם הורים למתבגרים, יש רגע שחוזר שוב ושוב.

ההורה מבין את הכלים. מתחיל להשתמש בהם. ואז, ברגע אמיתי של סערה, הוא חוזר בלי להבין למה, לדפוק על הדלת ולהסביר.

לא כי שכח מה שלמד.

כי גם הוא הגיב ממקום שהמוח הישרדותי פועל ממנו.

שני מוחות שמצויים בהצפה לא מדברים אחד עם השני. הם מגיבים אחד על השני.

וזה המקום שרוב הכלים לא מגיעים אליו. לא לחיזוק יכולות הנוער בלבד, אלא להבנה של מה קורה בין ההורה לנוער בזמן הסערה. כי דפוס ההישרדות פועל משני הצדדים.

בניית עמידות רגשית לאורך זמן

הכלים האלה אינם טקסי הרגעה. הם, עם הזמן, מלמדים את המוח שלו שיש מסלול אחר.

המוח פלסטי. כל פעם שבחרנו בפעולה שמרגיעה את מערכת העצבים במקום פעולה שמגבירה אותה, נסלל נתיב חדש.לא סתם. בפועל, ברגעים הקטנים.

ככל שהנוער מתאמן ברגעים קלים, כך הכלי זמין ברגעי משבר אמיתיים. לא כי הוא "בשל יותר". כי המוח שלו למד שמסלול ההישרדות הוא לא הדרך היחידה.

ואתה, ההורה שעומד ליד הדלת הסגורה בערב,

אם ידעת שמה שקורה מאחוריה הוא לא סירוב אליך,

אלא מוח שלא מצא עדיין את הדרך אחרת,

מה היית עושה אחרת ברגע הזה?