הבת שלי מתבגרת ואני מוצא את עצמי נלחם איתה על כל דבר

הוא אמר את זה בחיוך, כמו כולם. אם תהיה לי בת, עד גיל עשרים היא לא יוצאת מהחדר. כל הגברים בחדר צחקו. הוא צחק הכי חזק. ואני לא צחקתי, כי שמעתי מתחת למשפט הזה משהו אחר לגמרי.

מאז עברו שבע עשרה שנה והיום הבת שלו בת שתים עשרה. עד לא מזמן היא ישבה לו על הברכיים מול הטלוויזיה. עכשיו היא סוגרת דלת, מתאפרת מול המראה, יוצאת עם חברות ומאחרת בשעה לחזור. והוא מוצא את עצמו נלחם. על השעה. על אורך החולצה. על הטון שבו היא עונה. על כל דבר.

הוא בא להתייעץ איך לגרום לה להקשיב. ואני חשבתי על שאלה אחרת. מה אם המלחמה הזאת בכלל לא עליה.

מה שקורה כמעט לכל אב, ואף אחד לא מספר

יש משהו שקורה לגוף של אב בדיוק ברגע הזה, והוא כמעט אף פעם לא מדובר. הבת שהייתה הילדה שלו מתחילה להיראות כמו מישהי שהעולם מסתכל עליה אחרת. וזה לא רק בראש שלו. מחקרים על גיל ההתבגרות מראים שהריחוק בין אב לבת גדל דווקא בגיל הזה, לא כי מישהו עשה משהו לא נכון, אלא כי זה חלק מהמעבר. אבל אף אחד לא מכין את האב לרגע הזה, אז הוא פוגש אותו כמו איום.

ואני יושב מולו ותוהה, מאיפה מגיע דווקא לאבות הפחד הזה, שתמיד נראה מוגזם יתר על המידה מול מה שקרה בפועל. לדוגמא היא איחרה בשעה. והוא הגיב כאילו סוף העולם הגיע.

מה שהאב בטוח שמגן, ומה שבאמת מגן

פרופ' ברוס אליס הקדיש שנים לשאלה מה תפקיד האב בחיים של בת מתבגרת. באחד המחקרים הוא בדק מאה ואחד זוגות של אחיות, כדי לבודד בדיוק את השפעת האב. הממצא לא היה משהו שרוב האבות היו מנחשים. מה שהגן על הבנות לא היה כמה האב שלט, כמה שעות הוא הקציב או כמה בגדים הוא אסר. מה שהגן היה איכות הקרבה. וככל שהאב שלט יותר, הוא דווקא הרחיק אותן ממנו.

הדבר שהאב הכי מפחד לאבד הוא בדיוק הדבר שהשליטה שלו גרמה.

וזה משאיר אותי עם שאלה שאני שואל גם היום. אם השליטה מרחיקה בדיוק את הילדה שהוא רוצה לקרב , אז על מה הוא באמת נלחם כשהוא נועל את הדלת.

המלחמה שהיא אף פעם לא על מה שרבים עליו

כל עוד יש על מה לריב, היא עדיין שלו. עוד לא לגמריי נעלמה. עוד צריכה אישור. המריבה על השעה מחזיקה אותה קרוב אליו לעוד רגע, גם אם הרגע הזה כואב לשניהם. הצורך לשלוט הוא לא נגד הבת. הוא נגד הזמן. נגד זה שהילדה שישבה על הברכיים כבר לא שם, ובמקומה יש מישהי חדשה שהוא עדיין לא מכיר.

עד גיל עשרים היא לא יוצאת מהחדר. עכשיו המשפט הזה נשמע אחרת. הוא לא על הבת. הוא על אב שמנסה לעצור שעון. ולפעמים הכעס שמתפרץ על החולצה או על השעה הוא בעצם הדבר שהכי קשה להגיד בקול. אני לא מוכן לאבד את המקום שהייתי בו, הגבר היחיד בחיים שלה.

אפשר לקרוא את כל זה ולהנהן, ומחר בבוקר להרגיש שוב את הדם עולה לראש כשהיא יוצאת עם החולצה הזאת. כי התגובה הזאת לא גרה במקום שהבנה מגיעה אליו. היא נצרבה הרבה קודם. הדרכת הורים בשיטת מ.ס.ע לא מתחילה מהבת, מהשעה או מהבגדים. היא מתחילה ממה שנדלק אצל האב ברגע שהילדה שלו גדלה. כי שם, מתחת לפני השטח, הדפוס נוצר, ושם הוא משתחרר.

כתבתי את זה כי ראיתי את אותו אב חוזר שוב ושוב. חזק, אוהב, שנלחם על השעה ולא יודע שהוא בעצם מתאבל. ורובם חשבו שהם היחידים שמרגישים את זה.

אולי השאלה היא לא איך לגרום לה לחזור בזמן. אולי היא, מי אני מוכן להיות בשביל הבת שהיא נהיית, ולא רק בשביל הילדה שהייתה.