האם אנחנו אשמים שאחרים מתאכזבים מאיתנו?

הייתם שם לא פעם. פעלתם מתוך כוונה טובה, עשיתם את המקסימום שלכם באותו רגע, או שפשוט הייתם אתם. ובכל זאת, נתקלתם בחומה קרה של אכזבה מצד אדם קרוב, קולגה או בן זוג.

זה לא שעשיתם משהו רע. פשוט לא עמדתם בציפיות שלו. אבל כאן טמון העוקץ האמיתי: הוא מעולם לא אמר לכם מהן הציפיות האלה. הוא ציפה שתדעו לבד.

מבחינת אנשים רבים, התסריט שהם כתבו בראש על איך דברים צריכים לקרות הוא המציאות היחידה, ויש להם הנחת יסוד בעייתית: "אם היה לך באמת אכפת, היית מבין לבד מה אני צריך". בפסיכולוגיה של מערכות יחסים, התופעה הזו נקראת "חוזים סמויים" (Covert Contracts). אדם מייצר בראשו הסכם חד-צדדי, לא משתף בו את הצד השני, וכאשר הצד השני – שאינו קורא מחשבות – פועל אחרת, אותו אדם חווה שבר ומשליך את התסכול החוצה.

הבעיה במצבים האלה היא מעולם לא אנחנו. לא היינו אמורים לנחש. ובכל זאת, האנרגיה של האכזבה שלהם חודרת אלינו פנימה והופכת לאשמה שלנו. למה זה קורה?

סורקי המרחב: למה אנחנו משתפים פעולה עם החוזה הסמוי?

כדי להבין למה אנחנו סופגים את האכזבה הזו, אנחנו צריכים להתבונן פנימה אל מנגנון הריצוי והפרפקציוניזם שלנו.

מנסיוני האישי, שנים של צורך להוכיח את הערך שלי פיתחו אצלי מנגנון של "רדאר". כשאנחנו חיים בפחד לאכזב, אנחנו מתרגלים לסרוק את הסביבה כל הזמן. אנחנו מנסים לצפות מראש מה האדם השני צריך, מה ישמח אותו ומה ימנע את המבט המאוכזב שלו, הרבה לפני שהוא פותח את הפה.

המוח שלנו מחווט לקלוט רגשות של אחרים, תופעה נוירולוגית המוכרת כ"הדבקה רגשית". כשהאדם מולנו משדר את האכזבה שלו (בשתיקה רועמת, בשפת גוף סגורה), הרדאר שלנו קולט את זה מיד. במקום להגיד לעצמנו "הוא לא תקשר את הצרכים שלו, זו אחריותו", אנחנו מתרגמים את זה לכישלון אישי שלנו. הלופ נסגר: אנחנו מסיקים שלא היינו מספיק רגישים, שלא התאמצנו מספיק לנחש.

אנחנו מתחילים לקחת אשמה על תפקיד בסרט שמעולם לא קיבלנו את התסריט שלו. בפעם הבאה, אנחנו נתאמץ אפילו יותר לקרוא מחשבות, ניתן מעצמנו מבלי שנתבקש, ונוותר על הצרכים שלנו רק כדי שהסביבה תהיה מרוצה.

אם הדפוס הזה מוכר לך, אפשר לעשות אבחון קצר שמראה לך מאיפה הצורך לנחש ולרצות מתחיל. בלי מחויבות.

לשחרר את הצורך לנחש

אי אפשר לבנות חיים חופשיים ואותנטיים כשאנחנו מכלים את האנרגיה שלנו בניסיון לפצח כספות של אנשים שלא מוכנים לתת לנו את הקוד. העבודה האמיתית היא לעצור את הלופ הזה בתוכנו, והיא פוגשת אותנו בשני צמתים מרכזיים:

התפתחות אישית: לשחרר את דפוס הריצוי דרך עבודה עמוקה והסכמה מלאה לפגוש את המקומות המכווצים, אנחנו משחררים את מנגנון הריצוי. אנחנו מזהים את החסם שמכריח אותנו להיות בכוננות מתמדת, ומשחררים אותו מהשורש. זה השלב שבו אנחנו לומדים להחזיר את האחריות למי שהיא שייכת לו. מי שרוצה משהו – יבקש. ואנחנו נחזור להיות פשוט אנחנו, בשקט ובביטחון, ללא רגשות אשם. לפרטים נוספים וקריאה על תהליך ההתפתחות האישית ב"מצפן הלב" לחצו כאן

אימון זוגי: לעצור את השתיקות הרועמות הזירה שבה החוזים הסמויים גובים את המחיר הכואב ביותר היא מערכת היחסים הזוגית. באימון הזוגי ב"מצפן הלב", אנחנו מאפשרים לשני בני הזוג לעצור את מעגל הקסמים ההרסני של "ציפייה-אכזבה-אשמה". במקום שתיקות רועמות והתכווצות של אחד מול השני, אנחנו משחררים את מנגנון ההשלכה ואת הציפייה שיקראו לנו את המחשבות. כך, אנחנו מפנים מקום לבניית אינטימיות אמיתית ותקשורת שבה הצרכים של שני הצדדים נראים ונשמעים. לפרטים

נוספים וקריאה על תהליך האימון הזוגי ב"מצפן הלב" לחצו כאן